אי אפשר לעצור את זה

זה מתחיל וזה לוחץ ואי אפשר לעצור את זה. זה גדול וזה חזק ואי אפשר להדחיק, לבלוע. לא חשוב כבר ממה זה התחיל. לפני דקה או שעה. זה היה ונגמר ואז הזה פשוט התחיל. כדורים, נשימות ולהתעלף על המיטה. להתעורר בצהריים או באמצע הלילה ולבלוע לבלוע, שזה לא יחזור.

נשק

התעוררתי בארבע לפנות בוקר לאחר סדרת חלומות זוועה. אין סיכוי שאני חוזר לישון. ככה זה כשאתה במלחמה. הנשק שלי הוא האומנות שלי.

בולע וממשיך

כשמשהו צץ. כשאני רואה פנים מפחידות, מקום מפחיד, משהו שצריך להתמודד בשביל המאבק.
בולע וממשיך.
רועד, סחרחר, וממשיך.
עד לנקונה שאי אפשר יותר.
ואז נעלם.

הילל בן שחר

רק אני מנסה להכיר אותם לפני שאני שופט.
רק אני נחמד לכולם כברירת מחדל.
רק אני מבקש סליחה כשדורכים עליו.
לא נורא. הם לא יודעים שאני בונה לעצמי גוף של מלאך.

תאור מפורט

זה מתחיל ברעידות והנשימה נהיית מהירה יותר. עם מחשבות לפני או אחרי, אני כבר לא יודע.
בהמשך הנשימות נהיות כבדות יותר וגם הרעידות. הפנים מתחילים לכאוב. העור. מן דקירות כאלו. והתחושה שאין לאן לברוח.
ממשיכים בהתמודדויות. נשימות איטיות, מחשבות חיוביות ותפילות. להגיד לשד שילך. הוא נלחם, אני נלחם חזרה. כשאין יותר מה לעשות אני פשוט מניח כדור מתחת ללשון.

המקום הבטוח שלי

מאחורי המקדש הקטן. יש שם שדות מצד אחד ואגם מצד שני ודשא עם פרות ועגלים. אני קוטף עלים מהעץ ונותן לעגל כי הוא אוהב את העלים שהוא לא יכול להגיע אליהם לבד. אני יושב על שפת האגם שבקצה החורשה. במים מתרחץ ג'מוס אחרי יום עבודה בשדות האורז. אפשר לשמוע את הילדים במדרסה מדקלמים פסוקי קוראן. שקט. שקט.

היום לפני שנה

אני קם בבוקר לצד המלאך שגאל אותי אתמול בלילה. מנשק אותה לשלום ויוצא לפגישה שקבעתי במגדל גבוה עם עורך דין. בהרגשה שאני יוצא למלחמה. לא יצאתי למלחמה. אף פעם. את האומץ הצלחתי לגייס ממה שאמרת לי אתמול: "אתה כל כך לא מזיק. רואים את זה עליך מיד." אני שואב אומץ מזה שבטחת בי. מזה שבאת אלי, כשבקושי הכרנו עדיין, ובטחת בי מספיק כדי להיות איתי כל הלילה. אני שואב אומץ מהאמת שאת יודעת עלי. מהאמת שאת מזכירה לי. מהאמת שתנצח.

מרכבה

בעולם שבו אמת היא שקר, כל צעד הוא כואב. כל מה שהצלחתי לבנות בקושי רב, הכל התפורר ביום שהם התחילו לדבר. כל מה שנשאר זה מעשה מרכבה. לפעול את האמת. גם שאני היחיד. אני בונה לי גוף של מלאך והוא יתמלא כשהניצוצות יעלו.