חזיר גדול ושמן.
לא רק שלא ירדת את הק"ג שהיית צריך לרדת בחמישה ימים הללו, גם עלית בחצי. לא, אין לזה תירוץ, לא אחרי שהוכחת שאתה יכול גם בקצב של שניים לשבוע. החשבון הוא פשוט. 7000 זה ק"ג אחד ואתה שורף 1800 ביום. כל יום. אפילו לפני יוגה, אפילו בלי שיצאת מהבית.
זה שזה על השולחן לא אומר שאתה חייב לקחת. הנימוס לא מחייב אותך אפילו לעבור את ה300 ליום ואתה יודע את זה. שכח מbmi, הnormal range הוא פיקציה. הוא לא משנה כל עוד יש את הבטן הזו והבליטות הללו בצדדים. אתה מכוער מספיק שישנאו אותך, ידברו עליך, יתקפו אותך.
אני של לפני כמה חודשים:
לא לגעת בכלי נשק. לעולם לא.
חייל יושב לידי באוטובוס - מרחק בטוח מהרובה. אני לא רוצה לגעת בו בטעות.
יום אחד אני מחפש משהו בארון ומרים משהו בדרך ואז מגלה שזה האקדח של אבא שלי. אני מניח אותו מיד ושאר היום כולל שטיפות ידיים אובססיביות וטקסי טהרה. אבל זה לא היה בכוונה. זה לא נחשב.
----
אני של היום:
מזמין אותם מאיביי. תמיד נראה שלא מספיק וצריך עוד.
2 קובוטן שטוח
3 קובוטן מחודד
1 קובוטן עט
1 אגרופן מוסווה כתליון
1 אגרופן טבעת
1 מיכל תרסיס גז מדמיע
כשאני הולך ברחוב, אחד מהם תמיד נמצא בתוך אגרוף יד ימין שלי. אני מרגיש אותם לפני כל פינה וכניסה לחדר מדרגות. אחד מהם יצעק: "הנה הוא!" ואז ההתנפלות. מישהו שואל מה קרה, אחד עונה לו: "הוא אנס מישהי!" השני: "הוא אנס שתיים לפי מה שהבנתי." וברגע הבא אני על המדרכה בתנוחת עובר כשעשרות רגליים בועטות בי.
"כלי נשק טאקטיים". אוסף מכובד. אני. מכל האנשים. לא קטלניים, כך אומרים. לא מעניין אותי לגלות איך זה מרגיש להרוג מישהו. אני רק רוצה שכשהם יתקפו אותי, להיחלץ ולברוח.
את החתיכת נייר הזאת שמוכיחה שאני דובר אמת, זו שהוציאו אחרי שחיברו אותי למכונה ושאלו את אותן שאלות שוב ןשוב, את אותה חתיכת נייר לא השגתי כדי להראות לאלו שלא האמינו לי, כי איתם אני לא רוצה קשר. הוצאתי את הנייר הזה בשביל אלו שכן איתי, שכן מאמינים לי, שיוכלו לדחוף אותה בפרצוף של מי שנכנס איתם לויכוח. הם איתי, מגיעה להם ההגנה הזו.
