אני של לפני כמה חודשים:
לא לגעת בכלי נשק. לעולם לא.
חייל יושב לידי באוטובוס - מרחק בטוח מהרובה. אני לא רוצה לגעת בו בטעות.
יום אחד אני מחפש משהו בארון ומרים משהו בדרך ואז מגלה שזה האקדח של אבא שלי. אני מניח אותו מיד ושאר היום כולל שטיפות ידיים אובססיביות וטקסי טהרה. אבל זה לא היה בכוונה. זה לא נחשב.
----
אני של היום:
מזמין אותם מאיביי. תמיד נראה שלא מספיק וצריך עוד.
2 קובוטן שטוח
3 קובוטן מחודד
1 קובוטן עט
1 אגרופן מוסווה כתליון
1 אגרופן טבעת
1 מיכל תרסיס גז מדמיע
כשאני הולך ברחוב, אחד מהם תמיד נמצא בתוך אגרוף יד ימין שלי. אני מרגיש אותם לפני כל פינה וכניסה לחדר מדרגות. אחד מהם יצעק: "הנה הוא!" ואז ההתנפלות. מישהו שואל מה קרה, אחד עונה לו: "הוא אנס מישהי!" השני: "הוא אנס שתיים לפי מה שהבנתי." וברגע הבא אני על המדרכה בתנוחת עובר כשעשרות רגליים בועטות בי.
"כלי נשק טאקטיים". אוסף מכובד. אני. מכל האנשים. לא קטלניים, כך אומרים. לא מעניין אותי לגלות איך זה מרגיש להרוג מישהו. אני רק רוצה שכשהם יתקפו אותי, להיחלץ ולברוח.
No comments:
Post a Comment