Tweets

דקירה במצעד בירושלים

החדשות הטובות הן שאני יודע מה היה הטריגר הפעם.
כל האנשים שאני מכיר שהיו שם הודיעו שהם בסדר. ועדיין:
תקיפה ברחוב
מצעד
סכין
סכין
סכין
יום הולדת שמח לי.

תרגיל מדיטציה

עצום עיניים. הבא את עצמך למצב של רגיעה. העלה בדימיונך אדם שהיחסים שלך איתו בעייתיים. אדם שאתה איתו בריב. עימות. אדם שפגע בך קשות. נשום עמוק. הישאר רגוע.
ראה את הבן אדם הזה כיצור חי ונושם עם רגשות ורצונות, בדיוק כמוך. יצור חי שכואב לו. שקשה לו. שעושה טעויות לפעמים. שמצטער עליהן או שעדיין לא מוכן להצטער. בדיוק כמוך. לא משנה כמה גרוע מה שהוא עשה לך. יצור עם רגשות, כאבים וחולשות. בדיוק כמוך.
אחל לו כל טוב. באמת. מתוך כוונה. הצטער על כמה שכואב לו.
תפילה:
אם פגעתי במישהו, אני מצטער על כך.
אם מישהו פגע בי, אני סולח לו.
אם מישהו פגע בי ואינני מוכן עדיין לסלוח, אני סולח לעצמי על כך.
על כל עוול שעשיתי לעצמי, אני סולח לעצמי.

תובנה

אני לא רוצה שיהיה להם רע. אני רק רוצה שהם יבינו שהם טועים. אני אפילו חושב שיהיה להם טוב אם הם יבינו את זה.

במבט לאחור אולי הייתי צריך לצרוח ולבעוט

חובה

"בהתחשב בחובתך כלוחם, אל נא תהסס כך. אין דבר מבורך יותר עבור לוחם מאשר מלחמה על הצדק. רק ברי המזל מבין הלוחמים, הו ארג'ונה, זוכים בהזדמנות שתיפול לידם מלחמה אשר היא כצוהר פתוח אליי עדן. מלחמה אשר בה לוחמים על השבת המוסר על כנו נחשבת מלחמה צודקת, ולא אחת בה לוחמים על שליטה.
אילולא תילחם במלחמת צדק זו הרי שתיכשל בחובתך, תאבד את מעמדך ותבצע חטא. לעד ידברו האנשים על חרפתך. עבור איש כבוד, מרה החרפה ממוות."

http://www.gita4free.com/Book/hebrew-abbreviated.pdf

הייקו קלונקס

באמצע החיים

אם יש שגיאות הקלדה זה כי היד רועדת.
באמצע החיים, המעט שיש לי מהם. באמצע החנות כשקונה מצרכים לבית. בין המעברים והחיוכים אל העובדים הנפלאים שתמיד נכונים לעזור לי, הראש במקום אחר. מעמיס מצרך אחר מצרך כלפי חוץ ובראש אני באמצע מלחמה. נלחם ברוצחים שלי ומגיב להם כמו חתול שורט בידיים של זר. מצרך אחד שמופיע ברשימה חסר על המדף. אני נסער, כלפי חוץ כי הוא חסר, כלפי פנים כי הם לא שומעים ולא אכפת להם. ידיים בלתי נראות מרימות ומטלטלות אותי ואני שורט לכל הכיוונים ומיטלטל לפה ולשם. אני רוצה לרדת. רגע אחרי המקרר של המוצרי חלב אני מרגיש את התקף החרדה שכבר התבשל טוב טוב. כשאני עומד בקופה אני כבר מתפלל שהרגליים לא יקרסו. הדבר הזה שקורה בנשימה זה הדבר שאני הכי שונא. והרעידות הללו. זה כבר לא מה שבפנים. זה כבר לא המחשבות. עכשיו זה הגוף. היא מעבירה את המצרכים אחד אחד ובסוף מציעה לי לעשות את הכרטיס המיוחד שלהם. אני מסרב בהתנצלות והיא מנשיכה להציע כי היא חברותית ונחמדה ואני כלפיה כי ככה אנחנו תמיד אבל אני רק רוצה שהיא תפסיק. אני לא מפסיק. לחייך. אני לוקח את העגלה ומאחל לה יום טוב, בחינוך ורגע לפני שאני מסתלק היא מזכירה לי ששכחתי לשלם. אני מוציא את הארנק ומתנצל שלוש או ארבע פעמים. החתימה שלי על חיוב האשראי היא הדבר הכי אלים שאני יכול להוציא. השמש מפריעה לי בזמן שאני מעביר את המצרכים לתא המטען. עובר שוב במעבר הצר שבין העולם והאנשים המטושטשים ומחזיר את העגלה למקום. מוציא את הקופסה הקטנה שמחוברת לצרור המפתחות שלי, מוציא את הכדור ובולע. עוד שניה אני בבית ונוכל לכתוב את כל זה. ככה, באמצע החיים. בין כל הפעולות הכל כך יומיומיות הללו, המעטות שנשארו לי. ואני מרוצה כל כך מעצמי. כי לא הפסקתי לחייך לכולם.

שיחה עם גג

הסתכלתי מהחלון, ראיתי גג.
שש קומות. מספיק גבוה, בשיפוצים כלשהם ואפשר לראות את הגישה ממדרגות החירום, פתוחה לכל.
כיוונתי אליו את וישנו שתלוי על הצוואר שלי: "תכיר גג, זה האלוהים שלי. הוא יותר חזק ממך ואני לא הולך לקפוץ."
בזאת הסתיימה השיחה עם גג.