באמצע החיים

אם יש שגיאות הקלדה זה כי היד רועדת.
באמצע החיים, המעט שיש לי מהם. באמצע החנות כשקונה מצרכים לבית. בין המעברים והחיוכים אל העובדים הנפלאים שתמיד נכונים לעזור לי, הראש במקום אחר. מעמיס מצרך אחר מצרך כלפי חוץ ובראש אני באמצע מלחמה. נלחם ברוצחים שלי ומגיב להם כמו חתול שורט בידיים של זר. מצרך אחד שמופיע ברשימה חסר על המדף. אני נסער, כלפי חוץ כי הוא חסר, כלפי פנים כי הם לא שומעים ולא אכפת להם. ידיים בלתי נראות מרימות ומטלטלות אותי ואני שורט לכל הכיוונים ומיטלטל לפה ולשם. אני רוצה לרדת. רגע אחרי המקרר של המוצרי חלב אני מרגיש את התקף החרדה שכבר התבשל טוב טוב. כשאני עומד בקופה אני כבר מתפלל שהרגליים לא יקרסו. הדבר הזה שקורה בנשימה זה הדבר שאני הכי שונא. והרעידות הללו. זה כבר לא מה שבפנים. זה כבר לא המחשבות. עכשיו זה הגוף. היא מעבירה את המצרכים אחד אחד ובסוף מציעה לי לעשות את הכרטיס המיוחד שלהם. אני מסרב בהתנצלות והיא מנשיכה להציע כי היא חברותית ונחמדה ואני כלפיה כי ככה אנחנו תמיד אבל אני רק רוצה שהיא תפסיק. אני לא מפסיק. לחייך. אני לוקח את העגלה ומאחל לה יום טוב, בחינוך ורגע לפני שאני מסתלק היא מזכירה לי ששכחתי לשלם. אני מוציא את הארנק ומתנצל שלוש או ארבע פעמים. החתימה שלי על חיוב האשראי היא הדבר הכי אלים שאני יכול להוציא. השמש מפריעה לי בזמן שאני מעביר את המצרכים לתא המטען. עובר שוב במעבר הצר שבין העולם והאנשים המטושטשים ומחזיר את העגלה למקום. מוציא את הקופסה הקטנה שמחוברת לצרור המפתחות שלי, מוציא את הכדור ובולע. עוד שניה אני בבית ונוכל לכתוב את כל זה. ככה, באמצע החיים. בין כל הפעולות הכל כך יומיומיות הללו, המעטות שנשארו לי. ואני מרוצה כל כך מעצמי. כי לא הפסקתי לחייך לכולם.