31 לאוקטובר - 1 לנובמבר, חונה בצד הכביש הרטוב, 1:30 בלילה

אני שומע את התודעה שלהם זוממת עלי. מדברת עלי. משקרת עלי.
כשאני לבד ויש מספיק שקט אני שומע את התודעות שלהם טוב טוב מאחורי הגב שלי.
בלי שאני נותן כל הוראה, התודעה שלי ניגשת. מנסה להסביר. להגן עלי. לספר את האמת. והם מגיבים. ואני מגיב. בדו שיח חירש אילם ואטום, נטול תוצאות.
התודעות שלנו רוקדות בלהט אלים של גיהנום. מחזיקות ידיים ושוברות את האצבעות. מסתובבות במעגל שלא ברור איפה הוא התחיל ולא ברור איך הוא יגמר, אם בכלל.
אני עייף והתודעה ממשיכה.
אני עייף והם ממשיכים לדבר עלי.
-----
ונניח שלא היתה לבני האדם היכולת לשקר.
הייתי נותן את הקורבן הזה. אין לי על מה לשקר. אבל הם, הייתי רוצה שבמקום תלונה אלמונית על דבר שלא היה ובוחרים להאמין בו פשוט יאמרו את האמת: שונאים אותך. מרגע שהגעת. לא יודעים למה. זו פשוט מחלה שלנו עם עצמנו.
ככה פשוט.
בלי שקרים, בלי מניפולציות, בלי פוליטיקה.
פשוט האמת.

30 לאוקטובר, קו 189, 14:25

כדור ואוטובוס הביתה.
רק קו 189. בשום אופן לא 39, לא זה שעובר דרך הסנטר.
רציתי לתקן את הרצועה של השעון. רק לעבור בסנטר ולתקן. זהו. אמרתי שהיום עושים את זה. ואז תכננתי מהבוקר - הולכים לסנטר. הולכים לסנטר.
ומהמקום באו המחשבות על האנשים, "האוכלוסיה", "הקהילה", אלו שמכירים אחד את השני, אלו שמחוברים לזרימה של הרעל.
ואז עלו פרצופים ספציפיים.
ואז שמעתי בראש בדיוק מה הם חושבים. בדיוק מה הם אומרים אחד לשני.
ואז המחשבות לא מפסיקות ואני לא יכול להתרכז בעבודה.
ואז הנשימות.
ואז הגרון נסגר.
ואז הרעידות.
ואז הכדור.
כי רציתי לתקן את הרצועה של השעון.
הרסתם לי את העיר. העיר הזאת שתמיד אמרתי שהטייקונים לא יגרשו אותי ממנה. הרסתם לי את הבית.
והנה הכדור מתחיל להשפיע.

29 לאוקטובר, 15:00, על אוטובוס הביתה.

חרדות במקומות ציבוריים. חרדות במרכז העיר. ברחוב ובאוטובוס. בדיזנגוף סנטר.
הנה מישהי שנראית גיקית. אולי היא מכירה אותם? אולי היא שמעה? היא הסתכלה עלי כרגע בצורה לא אוהדת? המלצרית במסעדה, המוכרת בחנות.
המקומות הבטוחים שלי נהרסו. הקהילות הטבעיות שלי מפחידות פתאום. רק ציבור שמכיל אנשים שלא קשורים לא מפחידים אותי. זקנים, ילדים קטנים, שכבות חלשות, פליטים אפריקאים, חרדים. אלו שמנותקים מהזרימה. אלו שהרעל לא מגיע אליהם.
אני רוצה לבנגל, למקדש שלי. אני רוצה לורנסי, לנהר שלי. אני רוצה מערה ליד נחל נובע עם עץ חרובים. רק אני ואלוהים. אבל זה לא עוזר. כי גם כשאני לבד אני שומע אותם מדברים עלי. שומע אותם חושבים עלי.

29 לאוקטובר, סלון, 1:20 בלילה.

פעם אחת אני רוצה לנצח.
פעם אחת אני רוצה שיבינו שהם טועים. שיתנצלו. שישנאו את הביריון שגרר אותם אחרי.
פעם אחת אני רוצה שיראו מי אני באמת במקום הסיפור שהם ממציאים מאחורי הגב שלי.
פעם אחת שהשינאה שלהם תהרוס אותם קצת ולא אותי.
פעם אחת שיראו כולם ויאמרו "הנה, נעשה פה עוול נוראי".
עם כל הכבוד לגמול בעולם הבא, אני רוצה גם קצת מזה עכשיו.

27 לאוקטובר 17:41 על האוטובוס בדרך הביתה מפגישה טיפולית

אנשים שהם רוע. קרים כמו נחש. שהסיסמאות האופנתיות באות אצלהם לפני בני אדם. אנשים עם מסיכות שמעמידים פנים. וברגע שזה לא מתאים יותר הם יסגרו עליך את הדלת בכזאת קרירות בלי טיפה של רגשי אשמה. יש להם אידאולוגיה רכה ונעימה שאומרת להם שהם בסדר. בני אדם הם זניחים אל מול זה.
אנשים שהם סטאלין. אנשים שהם רסקולניקוב. אנשים שיהפכו רצח למוסרי בפילפולים פילוסופיים ומושגים אקדמיים.
אני לא סטטיסטיקה.
אני בן אדם.
ואני כן חשוב יותר מכל הדיונים הללו.