29 לאוקטובר, 15:00, על אוטובוס הביתה.

חרדות במקומות ציבוריים. חרדות במרכז העיר. ברחוב ובאוטובוס. בדיזנגוף סנטר.
הנה מישהי שנראית גיקית. אולי היא מכירה אותם? אולי היא שמעה? היא הסתכלה עלי כרגע בצורה לא אוהדת? המלצרית במסעדה, המוכרת בחנות.
המקומות הבטוחים שלי נהרסו. הקהילות הטבעיות שלי מפחידות פתאום. רק ציבור שמכיל אנשים שלא קשורים לא מפחידים אותי. זקנים, ילדים קטנים, שכבות חלשות, פליטים אפריקאים, חרדים. אלו שמנותקים מהזרימה. אלו שהרעל לא מגיע אליהם.
אני רוצה לבנגל, למקדש שלי. אני רוצה לורנסי, לנהר שלי. אני רוצה מערה ליד נחל נובע עם עץ חרובים. רק אני ואלוהים. אבל זה לא עוזר. כי גם כשאני לבד אני שומע אותם מדברים עלי. שומע אותם חושבים עלי.