אבא חולה

אבא חולה ואני לא חושב על זה.
לא מזמן היתה החמרה במצב שלו. הוא היה מאושפז ואני הייתי איתו כל יום, בוקר עד ערב, משך קרוב לחודשיים. עוזר לו, מגיש לו, מפנה לו, ורק מחכה לרגע שאוכל להיות לבד עם המחשבות שלי.
אבא היה בסכנת חיים ממשית. ולא היו לי רגשות לגבי זה. כי אני מוצף במחשבות ורגשות משלי. כי אני שומע בראש את הקולות של האנשים שמדברים עלי. ברגע שהייתי צריך לחנות מחוץ לחניה של בית החולים, הדבר שהכי הטריד אותי היה איך לעבור את הבדיקות הביטחוניות בלי שיעברו על מה שיש לי בכיסים כי אלו כלים להגנה עצמית שנחוצים לי.
אבא קיבל עירויים ומורפיום. אני בלעתי את הכדורים שלי. היו רגעים שקרסתי ועברתי לניתוק מוחלט. ואבא, שחולה, התחשב והתקשר לאמא שתחליף אותי.
אבא היה בסכנת חיים ולא היו לי רגשות לגבי זה. בצורה הכי מכנית וקרה שיש, הרצתי חיפושים במכשיר הנייד שלי לגבי מה עושים ולמי פונים לגבי מודעות אבל וסידורים. עברתי על איך אומרים קדיש, כי אני בן בכור. אפילו מה לכתוב על המצבה חשבתי. הכל בצורה מכנית, בלי שום רגש. אבא שלי היה בכאבים וסכנת חיים, והרגשות שלי היו במקום אחר. אבא עמד למות ואני הייתי עסוק ברצח שעברתי.
אבא בבית ואני מטפל בו. לוקח אותו לטיפולים, מוזג לו משקה חלבון והכל. עדיין בלי שום רגש. עדיין עסוק. לפסיכולוגית אמרתי שזה מטריד אותי. שאני רוצה להרגיש ולא יכול. אנשים מסביבי רואים שאני לא בסדר וברור להם, זה בגלל אבא שלו. הם לא יודעים שזה בגלל הרצח שלי.

אני מפחד

אני מפחד.
כי אני לא יודע למה הם מסוגלים.
כי כל פעם הם אומרים עוד משהו ועוד משהו וזה לא עוצר. כי הם רוצים אותי מת. כי הפסיכולוגית גם אמרה בהתחלה שלא מדברים עלי ואז גיליתי שכן. ועכשיו היא גם אומרת שכל התחזיות שלי על תקיפה ברחוב לא יתגשמו. כי הם בכל פינה בתל אביב. כי הכיסים שלי מלאים בכלים להגנה עצמית שאף פעם לא השתמשתי בהם ואין לי מושג אם זה יעבוד כי אף פעם לא היכתי מישהו ואני לא יודע איך עושים את זה. כי המשוואה הופרה אחרי שכל החיים התנהגתי בצורה מסויימת ופתאום מספרים עלי שהתנהגתי אחרת לחלוטין ואם זה קורה אז אין לי מושג מה יכול לקרות ומה לא יכול לקרות.
כלי הגנה עצמית באגרוף של היד. אחד ששובר עצם או שסתם שורף בעיניים. כל מה שלא רציתי להיות במשך כל החיים.

תמנון

השמות של הפוגעים שלי כל הזמן עולים בפיד. ממש הרגשה שהם שם מולי והולכים לשלוח יד ולרצוח אותי. ואנשים מדברים איתם, אנשים שאני מכיר, נחמדים אליהם וחברים שלהם. זה כמו תמנון עם אלף זרועות שנוגע בכל נקודה בחיים שלי.

סכומים

זה היכה בי פתאום.
מאה אלף.
מאתיים אלף.
שלוש מאות אלף.
פתאום הסכומים הללו חסרי משמעות. פתאום זה לא משנה כששמות של מפלצות עולים כל הזמן בנוטפקציות והעיניים שלהם חופשיות ברחוב.
זה מכה בי כמו מציאות. שום סכום לא ישנה את העובדה שהעיניים שלהם ישארו עוד שנים אחרי שכל הכסף הזה ילך על טיפולים, תרופות ותכשיטי כסף שיעשו לי טוב לכמה רגעים.
פתאום אי אפשר לעצום נכון את העיניים. פתאום אי אפשר למצוא שקט.
אני רוצה לצרוח שהם כולם ישמעו. אני רוצה לבזבז את כל האוויר שנשאר לי לכל החיים, רק שהקול שלי ישמע.
הם כל אחד בענייניו ולמי אכפת מהאמת.

טיוטה לכתב תביעה

אז יש לי ביד את הטיוטה הראשונה לכתב תביעה.
התגובה לא אחרה לבוא: נשימות, דופק כל כך חזק שכמעט שומעים אותו, הידיים רעדו, בקיצור זה היה התקף חרדה, כרגיל. ועם זאת, עברה שם הרגשה טובה. כי את המכה הזאת אני מנחית אחרי שנים ועל מאות של אנשים.
אני מנחית אותה על כל מי שהנחית עלי את כל המכות במהלך השנים הללו כי ידע שזה קל ואפשרי ואני, הילד הרגיש והמוזר ההוא שלא יודע להתנהג, ממילא לא יכה בחזרה. אני מנחית את המכה הזאת על כל הכיתה שחשבה שזה מצחיק להביא אותי לכדי בכי כל פעם מחדש. על הילד ההוא שחבט בי במקל שוב ושוב על הגב בזמן שכל הכיתה מסתכלת במעגל.
אני מנחית אותה על כל הסטודנטים שגרמו לי להבין שזה לא נגמר אחרי התיכון ושזה מה שאני אהיה כל החיים. גרמו לי להבין את זה במבטים ובשתיקה ובנידוי שקיבלתי בתגובה להתנהגות הכי נחמדה ומנומסת שיש.
אני מנחית אותה על כל אלו במקומות העבודה שבודדו אותי בהדרגה, מצאו תירוצים להאשים אותי בטעויות של אחרים ולהפיל עלי הכל. על כך שכל הדיבורים הללו מאחורי הגב הובילו תמיד לכך שיפטרו אותי בתואנה של "שינויים", "קיצוצים" אלו ואחרים שאחריהם תמיד גיליתי שהמחליף שלי רואיין עוד כשהייתי שם. שלימדו אותי שזה לא משנה שאני מגיע ב9 ומתחיל מיד לעבוד בזמן שכולם מגיעים ב10 וניגשים לשולחן רק ב11, עדיין זה לא יספיק כשזה אחד כמוני. שהביאו לכך שהעבודה היחידה שאני יכול לעשות היא לבד מהבית.
אני מנחית אותה על כל ביריון שויתרתי לו אי פעם. על כל אלו שמתיימרים לצעוק ססמאות למען "האחר והשונה" אבל רק כשזה "אחר ושונה" אופנתי. שכל האג'נדה שלהם היא זיוף אחד גדול. על כל הקהילות שמתיימרות לקבל חריגים כשבפועל מנדות אותם ומדברות מאחורי הגב כמו כולם.
תודה לכולכם שאחרי שלושים וחמש שנים גרמתם לי לגדל שיניים. אני יורד עליכם כמו טייס קמיקאזה, להתראות בקרוב.