טיוטה לכתב תביעה

אז יש לי ביד את הטיוטה הראשונה לכתב תביעה.
התגובה לא אחרה לבוא: נשימות, דופק כל כך חזק שכמעט שומעים אותו, הידיים רעדו, בקיצור זה היה התקף חרדה, כרגיל. ועם זאת, עברה שם הרגשה טובה. כי את המכה הזאת אני מנחית אחרי שנים ועל מאות של אנשים.
אני מנחית אותה על כל מי שהנחית עלי את כל המכות במהלך השנים הללו כי ידע שזה קל ואפשרי ואני, הילד הרגיש והמוזר ההוא שלא יודע להתנהג, ממילא לא יכה בחזרה. אני מנחית את המכה הזאת על כל הכיתה שחשבה שזה מצחיק להביא אותי לכדי בכי כל פעם מחדש. על הילד ההוא שחבט בי במקל שוב ושוב על הגב בזמן שכל הכיתה מסתכלת במעגל.
אני מנחית אותה על כל הסטודנטים שגרמו לי להבין שזה לא נגמר אחרי התיכון ושזה מה שאני אהיה כל החיים. גרמו לי להבין את זה במבטים ובשתיקה ובנידוי שקיבלתי בתגובה להתנהגות הכי נחמדה ומנומסת שיש.
אני מנחית אותה על כל אלו במקומות העבודה שבודדו אותי בהדרגה, מצאו תירוצים להאשים אותי בטעויות של אחרים ולהפיל עלי הכל. על כך שכל הדיבורים הללו מאחורי הגב הובילו תמיד לכך שיפטרו אותי בתואנה של "שינויים", "קיצוצים" אלו ואחרים שאחריהם תמיד גיליתי שהמחליף שלי רואיין עוד כשהייתי שם. שלימדו אותי שזה לא משנה שאני מגיע ב9 ומתחיל מיד לעבוד בזמן שכולם מגיעים ב10 וניגשים לשולחן רק ב11, עדיין זה לא יספיק כשזה אחד כמוני. שהביאו לכך שהעבודה היחידה שאני יכול לעשות היא לבד מהבית.
אני מנחית אותה על כל ביריון שויתרתי לו אי פעם. על כל אלו שמתיימרים לצעוק ססמאות למען "האחר והשונה" אבל רק כשזה "אחר ושונה" אופנתי. שכל האג'נדה שלהם היא זיוף אחד גדול. על כל הקהילות שמתיימרות לקבל חריגים כשבפועל מנדות אותם ומדברות מאחורי הגב כמו כולם.
תודה לכולכם שאחרי שלושים וחמש שנים גרמתם לי לגדל שיניים. אני יורד עליכם כמו טייס קמיקאזה, להתראות בקרוב.