אבא חולה

אבא חולה ואני לא חושב על זה.
לא מזמן היתה החמרה במצב שלו. הוא היה מאושפז ואני הייתי איתו כל יום, בוקר עד ערב, משך קרוב לחודשיים. עוזר לו, מגיש לו, מפנה לו, ורק מחכה לרגע שאוכל להיות לבד עם המחשבות שלי.
אבא היה בסכנת חיים ממשית. ולא היו לי רגשות לגבי זה. כי אני מוצף במחשבות ורגשות משלי. כי אני שומע בראש את הקולות של האנשים שמדברים עלי. ברגע שהייתי צריך לחנות מחוץ לחניה של בית החולים, הדבר שהכי הטריד אותי היה איך לעבור את הבדיקות הביטחוניות בלי שיעברו על מה שיש לי בכיסים כי אלו כלים להגנה עצמית שנחוצים לי.
אבא קיבל עירויים ומורפיום. אני בלעתי את הכדורים שלי. היו רגעים שקרסתי ועברתי לניתוק מוחלט. ואבא, שחולה, התחשב והתקשר לאמא שתחליף אותי.
אבא היה בסכנת חיים ולא היו לי רגשות לגבי זה. בצורה הכי מכנית וקרה שיש, הרצתי חיפושים במכשיר הנייד שלי לגבי מה עושים ולמי פונים לגבי מודעות אבל וסידורים. עברתי על איך אומרים קדיש, כי אני בן בכור. אפילו מה לכתוב על המצבה חשבתי. הכל בצורה מכנית, בלי שום רגש. אבא שלי היה בכאבים וסכנת חיים, והרגשות שלי היו במקום אחר. אבא עמד למות ואני הייתי עסוק ברצח שעברתי.
אבא בבית ואני מטפל בו. לוקח אותו לטיפולים, מוזג לו משקה חלבון והכל. עדיין בלי שום רגש. עדיין עסוק. לפסיכולוגית אמרתי שזה מטריד אותי. שאני רוצה להרגיש ולא יכול. אנשים מסביבי רואים שאני לא בסדר וברור להם, זה בגלל אבא שלו. הם לא יודעים שזה בגלל הרצח שלי.