כי הפסיכולוגית אמרה לכתוב: September 2015

לפני שנה שיניתי את תמונת הפרופיל שלי לאות. לא כי כולם שינו.
מישהי שאני מכיר שינתה. ביקשה שגם אני אשנה. סיפרה לי במה מדובר: קמפיין תמיכה בנפגעי/ות אלימות מינית. מי שנפגע או מכיר מישהו שנפגע, משנה את התמונה לאות הראשונה בשמו (ככה, כמו בכתבות, כשמטשטשים את הפנים ואומרים רק את האות הראשונה בשם).
שיניתי. חשבתי בעיקר על מישהי אחת שאני מכיר תוך שעשיתי את זה. למרות שיכולתי לחשוב על אחרים שאני מכיר. למרות שיכולתי גם לחשוב על עצמי כי גם אני מהנפגעים, יותר מפעם אחת במהלך חיי. אבל שיניתי וחשבתי בעיקר על מישהי מסויימת. וקצת אחרי זה, פתאום עוד ועוד אנשים התחילו לשנות את תמונת הפרופיל לאות. וזוהיתה האופנה האחרונה.
יומיים אחרי ששיניתי את התמונה, התחילו לדבר ולא הפסיקו.
באותה תקופה, הייתי פעיל בקבוצה פמיניסטית ברשת החברתית. כזאת שכותבים וקוראים ומגיבים. אמרו שם דברים. קראתי. הגבתי. זה זרק לי את המחשבה לכיוונים שלא הייתי מגיע אליהם לבד. אהבתי את זה.
ההתעניינות שלי בפמיניזם ומגדר לא התחילה אז. היא תמיד היתה אצלי כניראה.
כיתה ט'- המורה לאנגלית מבקשת לכתוב חיבור קצר לרגל יום האישה הבינ"ל. כתבתי. על איך שנשים מופלות לרעה כשבעצם הן צריכות להיות מופלות לטובה. על איך שגברים הביאו רק מלחמות ורוע לעולם ונשים צריכות לשלוט. המורה בחרה להקריא את החיבור לפני כל הכיתה. חשתי לא בנוח השפלתי מבט. לא כי התביישתי בדעות שלי. פשוט ככה הייתי תמיד. ילד ביישן, רגיש, שצוחקים עליו, שמרביצים לו כי הוא לא יחזיר. שקט. אף פעם לא מצביע בכיתה או מדבר לפני כולם. לא כדורגל. לא מצליח לעשות מתח בשיעור ספורט. לא מתנהג כפי שהיו מצפים מבן. פעם סטודנטית באה לכיתה עם סקר שבו צריך לסמן מ1-10 כמה אתה חש גבר וכמה אתה חש אישה. נדמה לי שסימנתי גבר: 5 או 4, אישה 7-8. לא ידעתי מה זה מגדר. אף אחד אז לא ידע מה זה קווירג'נדר. אני רק ידעתי שאני לא אוהב את הגבר כפי שהוא נתפס בדימוי המקובל. שאני לא רוצה להיות ככה.
גיל 17, חברה ראשונה. ביחד כי היא רצתה. אומר לה רק דברים טובים שיחזקו אותה. אומרת לי רק דברים רעים ומשפילים. גורמת לי לבכות פעם אחר פעם. "אתה תשלם על מה שכל גבר אי פעם עשה לי". סופג שוב ושוב ויום אחד צורח מבין הדמעות: "אני לא גבר!" היא צוחקת ולא מפסיקה לצחוק. אני חייב לפסיכולוג שלי מאז את הכוח שהיה לי בסופו של דבר לנתק איתה קשר.
גיל 30. אני חוזר מחו"ל אחרי חצי שנה ופוגש מישהי שהתגעגעתי אליה מאוד. היא מספרת לי שהיא לקחה קורס למגדר ושהיא פמיניסטית עכשיו. אני אוהב כל כך לשמוע אותה מדברת על זה. היא אומרת לי דברים שזורקים את המחשבה שלי לכיוונים שלא הייתי מגיע אליהם לבד. ואני אוהב את זה. אני קורא. אני מנסה לשים לב. אני מתחבר עם קבוצות פמיניסטיות.
אומרות שזה מאוד פוגע שגבר אומר שהוא פמיניסט. שרק אישה יכולה להיות פמיניסטית ושגבר הוא רק בן ברית. אז אני לא אומר פמיניסט. אבל הדבר שהכי כואב לי הוא שכינו אותי "גבר". פתאום, אחרי כל השנים, אני גבר.
אני בולע את כל מה שהן אומרות. הן לא כמו הידידה הזאת שלי עם הקורס במגדר. הן הרבה יותר... אינטנסיביות. אני משתדל לקבל. פשוט לקבל. כי החוויה שלי במרחב שונה משלהן. אז אני לא יודע. אני לא יודע שכל רגע בחיים של אישה הוא פחד, כך הן אומרות. שנשים מפחדות ממני כשאני הולך לידן ברחוב או נכנס איתן למעלית. אחרי כל השנים, אחרי כל מה שהייתי, אני פתאום גבר. גבר מפחיד. גבר שנשים מרגישות ממש לא בנוח לידו כי להיות מעמד מדוכא זו חוויה של פחד ואני המדכא. אני לא מבין גדול באנשים וקשה לי לזהות לפעמים את הדקויות והכוונות. אז אני מקבל. כי החוויה של אישה במרחב היא שונה ואני לא מכיר אותה. ויש לי "פריוולגיות" ואני "לא מודע להן" ואני "משתלט על המרחב". פתאום, אחרי כל השנים, אני המדכא. אני רוצה לא להיות המדכא. אני רוצה לא להפחיד אישה במעלית. באמת שאני רוצה.
אבל זה לא משנה כמה אני רוצה. מישהי לא אהבה את הנוכחות שלי. אני חושב. מישהי רצתה להיפטר ממני. ואז כולם שינו את התמונת פרופיל לאות. וגם אני. ואבל לא בגלל שכולם שינו. וגם לא בגלל שאני נפגע של אלימות מיני. אלא בגלל מישהי אחת שהסיפורים שהיא סיפרה לי תקועים אצלי בראש. אז שיניתי. אבל מישהי שם לא היתה מרוצה מהנוכחות שלי. ואז שיניתי את התמונה לאות. וזה כניראה היה לה כבר יותר מידי. אני חושב. כניראה זה מה שקרה.
ואז יום אחד אני מקבל הודעה. "נחסמת". כי מישהי, לא אומרים לי מי, אמרה שעשיתי לה בדיוק מה שעשו לזאת שבגללה שיניתי את התמונה לאות. ומודיעים לי שלא יערך כל בירור בנושא כי "מאמינים למתלוננת". הכאבים בעור מתחילים. הנשימה מתגברת. אמרו לי שלא רוצים לברר אז רק שאלתי: "האם יש דרך שאוכל לדעת במה מדובר?" ועונים לי פשוט שלא.
אני לבד בבית. הכדור שירגיע אותי נמצא למעלה אבל אם אעלה במדרגות, אני מפחד ליפול בגלל המצב. עוברים לי דברים בראש. בימים הראשונים, "מה עשיתי? למי?" ואני מעלה כל חתיכה של זיכרון אחת אחרי השניה וכשאני לא מוצא כלום השאלה הופכת ל"מה עשיתי ולמה אני לא זוכר את זה?" אני, שאף פעם לא היה לי ביטחון עצמי. אני, שלא מבין כלום כי החוויה של אישה במרחב היא כל כך שונה ואני לא מבין אותה בגלל "פריוולגיות". אז לא יכול להיות שזה לא נכון. אז למה אני לא זוכר כלום? בתוך כל הריצות למיון ונסיונות הרגעה מהידידות הנפלאות והפסיכולוגית הנפלאה שלי, אני מנסה ללמוד, לקרוא, עההגדרה הרחבה ביותר של אונס, תקיפה מינית, אונס אפור.אני מנסה בכוח למצוא הגדרה שכוללת משהו שאולי עשיתי ובחיים לא חשבתי שמגיעה לשם ולא, אני לא מוצא שום דבר. לא, זה לא נכון. אני כן מוצא. אני מוצא שעשו לי את הדברים הללו. ועד אז פשוט לא קראתי לזה ככה. ולא הכרתי בזה שנפגעתי. כי אני לא זה שאומר נפגעתי. אני זה שסופג ושותק כי ככה יהיה יותר נוח לכולם. כי אני לא רוצה לעשות עניין.
ואז מתחילות המחשבות. מדברים עלי. מכירים אותי, יודעים מי אני, אנשים בקהילה, ועכשיו, מהר מאוד, ידברו עלי. כמו שתמיד. אבל הפעם הדבר הכי נוראי שיכול להיות. הפעם לא רק יחשהו שאני גבר. הפעם יחשבו שאני דבר הרבה יותר נוראי. אני מפחד. הפסיכולוגית מרגיעה אותי. אומרת שאין לי הוכחה שזה ככה ושזה רק כמה אנשים שמהם קיבלתי את ההודעה. לוקח לי זמן להתחיל לקבל את זה. להרגע. אבל זה לא היה ככה.
ואז אני רואה את זה קורה. מחיקות מרשימת החברים. במן גל כזה. ואז אני מקבל צילום מסך. כן. מדברים עלי. ואומרים בדיוק את זה. לא שאני גבר. שאני דבר הרבה יותר גרוע. מישהי שהכרתי שנים חוסמת אותי מכל מדיה אפשרית. בלי לשאול. בלי לפנות אלי קודם. אחרי כל השנים. אחרי מה שעברנו ביחד. פשוט ככה. צילומי מסך של שיחות. מישהי אומרת שגם היא "חשה מוטרדת ממני". וש"אני יודע במה מדובר" ואפילו ש"כתבתי על זה פוסט ומחקתי אותו". לא. לא כתבתי. באמת לא כתבתי. אבל הפעם אני בטוח. הפעם אני לא מתבלבל. ואז, פתאום, מי שהתחילה את השיחה פתאום אומרת שהיא דיברה גם עם מישהי ש"הטרדתי". ככה, אחרי שיחה שלמה שבה היא לא ידעה לספר מי ומה, פתאום היא "מצאה" מישהי ש"הטרדתי". ועוד פעם זה עובר לי בראש. "מה עשיתי?" ואז "מה עשיתי ולמה אני לא זוכר את זה?" לפני שנים, כשהייתי בן 18, נערה אחת דחתה את החיזור שלי ואני שאלתי למה במקום להניח לה. יכול להיות שזאת היא? יכול להיות שאותה "הטרדתי"? אני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר. אבל זה לא משנה. כי מדברים עלי. וחושבים עלי. ואני רואה מי מוחק אותי מהחברים ולפי זה רואה איך זה מתפשט.
קם בוקר אחר בוקר עם התקף חרדה חזק. פשוט ברגע שפוקח עיניים, חוזר להכרה, זה מכה בי בחוזקה. חז"ל אמרו שהנשמה עוזבת את הגוף כשישנים. אני כל כך רוצה שהיא גם לא תחזור. הכדורים הכתומים העגולים הללו שהייתי לוקח פעם בחצי שנה, עכשיו בולע אותם לפחות פעם ביום. אני לא רוצה לצאת מהבית כי הם שם. אורבים לי. מדברים עלי. מחכים להתנפל. פעם בשבוע אני בא לפסיכולוגית. לפני שאני יוצא מהבית אני לוקח כדור. לא את הכתומים. אחד מיוחד, לבן, חזק, שעושה לי סחרחורת כל הדרך. אחרת אני לא יכול לצאת.
כשהייתי ילד, לאבא היה אקדח. לא אהבתי את האקדח. פעם חיפשתי משהו בארון ובטעות נגעתי באקדח. מיד עזבתי אותו כשהבנתי שזה האקדח. ואז שטפתי ידיים. ושיפשפתי חזק. ועוד פעם. ועוד פעם. לעולם לא אגע בנשק, זה היה הנדר.
ועכשיו אני מפחד לצאת מהבית. כי הם שם. מדברים. אורבים. מוכנים להתנפל. אז אני יוצא. ויש לי ביד משהו. זה לא נשק. זה מיכל קטן שאם מרססים לעיניים התוקף מתעוור לכמה זמן וגם העור שלו שורף. והמיכל הקטן הזה באגרוף שלי. דיזנגוף, עד הכיכר, לא מעבר לזה. זה הקו האדום. לא לסנטר. לא לקינג ג'ורג'. לא לרוטשילד בשום פנים ואופן כי שם הם מסתובבים עם הסיסמאות שלהם. האוכלוסיה היחידה שבקרבה חשתי קצת בנוח. לא שייך. מעולם לא הרגשתי שייך. רק בנוח. עכשיו הם מפחידים אותי. דרום תל אביב בלילה לא מפחידה. אני בטוח שם. כולם שם אריתראים וסודנים. הם לא מדברים עלי. הם לא יתנפלו עלי. הם בסדר. גם בני ברק בטוחה. החסידים עם הבגדים השחורים והזקן. אין להם פייסבוק. הם בסדר. נוח לי איתם. אחרי כל השנים הללו, של מה שאני והייתי, פתאום דווקא אלו האוכלוסיות שלא מפחידות אותי. ופעם אני עובר דרך הפגנה של אנשי ימין קיצוני וכשהם מסביבי עם השלטים והחולצות, פתאום אני מרגיש בטוח. כי הם ההפך מההם שמדברים עלי. ואם יעברו שם ההם שמדברים עלי, אולי יגנו עלי. אז אני לא מספר להם על הדעות שלי. כי אולי הם יגנו עלי. ואני בטוח בין שלטים וחולצות שהם ההפך הגמור ממה שאני חושב.
הולך ברחוב, אגרוף קפוץ עם מיכל קטן שמרססים בעיניים. יש לו מן פקק אדום כזה. מזיזים ימינה והוא פתוח. ואז רק צריך לכוון לעיניים וללחוץ. ימינה פתוח, שמאלה סגור. זה לא כלי נשק, נכון? זה לא האקדח של אבא. בנשק אני לא נוגע.
אבל המיכל הקטן לא הספיק לי. אז השגתי עוד דברים. חלק שמחזיקים חזק ואז מנחיתים מכה על התוקף והיד שלו כואבת ואז אפשר לברוח. חלק מחזיקים ואז כשנותנים אגרוף הוא גורם לנזק. אבל זה לא נשק. נכון? "כלי הגנה טאקטיים". לא נשק. בנשק אני לא נוגע. אחד מהם נפתח ובפנים יש סכין קטן. אבל זה לא לשימוש. זה כי "סמוראי תמיד הולך עם החרב שלו". זה התירוץ שלי. אבל זה לא נשק. "כלי הגנה טאקטיים". בנשק אני לא נוגע. זה הנדר הראשון שלי.
ואז אני מחליט שאולי כדאי לדעת איך לתת אגרוף. כי אני לא יודע איך נותנים אגרוף. רק לקבל אגרוף אני יודע. אבל כשהילד שמרביץ לי נותן אגרוף, אני לא מחזיר. כי אני מפחד שתישבר לו עצם. ואני שומע בדימיון את הרעש של העצם נשברת. כמו ששוברים עיפרון. וזה כואב. ואני לא רוצה כואב. אז אני לא נותן אגרוף. רק מקבל עוד אגרוף מעוד ילד גדול ממני. אבל עכשיו אני צריך לצאת לרחוב. ואומרים עלי דברים. וחושבים שאני משהו נורא. אפילו לא רק גבר. משהו הרבה יותר נורא. אז אני מחליט ללמוד לתת אגרופים. אני מתאמן בבית. אבל בגלל שאף פעם לא נתתי אגרופים ואני לא יודע איך, אני פוצע את עצמי. והשרירים מתוחים וכואבים כמה ימים. ברחוב תמיד יש לי כלי אחד ביד. כי הם אורבים לי. מדברים ואורבים. אם אחד מהם יתנפל, אני לא יודע מה יקרה. אני מקווה שאצליח לעשות מספיק נזק כדי לברוח. אבל אלו לא כלי נשק. "כלי הגנה טאקטיים". בנשק אני לא נוגע.
ואז הם נהיים חדים יותר, הכלים שאני משיג. ויש לי סכין ראשון. ועוד אחד, קשור לקרסול. כשהילד הגדול הרביץ לי לא החזרתי. ועכשיו יש לי סכין קשורה ליד הקרסול.
אבל רציתי חרב. כמו של הסמוראים. אז הזמנתי אחת. ושילמתי מכס. והחזקתי אותה. ושמתי עליה שמן, כמו שצריך. אני לא יכול ללכת איתה ברחוב. אבל יש לי חרב. ברחוב יש לי דברים שאפשר לקחת עלי. הכיסים מלאים בהם. ואחד תמיד ביד. למקרה שהם יתקפו. כי הם אפילו לא חושבים שאני רק גבר אלא משהו הרבה יותר גרוע מזה. הפסיכולוגית אומרת שכל האמצעים הללו להגנה עצמית הם משהו שאפשר לתפוס כגברי, ביטוי גבריות, לראשונה בחיי. אבל אני לא מרגיש ככה. אני מרגיש כמו חתלתול מפוחד שמנסה לשלוף ציפורניים קטנות.
מישהו מתאבד כי עשו עליו "שיימינג" וכל המדינה מדברת על זה. ופונים אל העורך דין שלי, רוצים לראיין אותי. בלי שם. בלי פנים. אז באתי. בלי שם. בלי פנים. ושינו לי את השם לאות, כמו ששיניתי את התמונת פרופיל. אבל לא בגלל שעברתי פגיעה מינית כמה פעמים בחיי. וגם לא בגלל ההיא שעליה חשבתי כששיניתי את התמונה. אלא בגלל שחושבים שאני לא גבר אלא משהו הרבה יותר גרוע.
הם מתעלמים מראיון אחד, גם מראיון שני ושלישי, אפילו שהם יודעים במה מדובר ושזה עליהם. ואז, את הראיון הרביעי הם מעלים לדיון בקבוצה. פשוט כי זה הראיון היחיד שבו לא שמו את החלק בו אני מספר שעברתי פוליגרף שמוכיח שלא. אז דווקא את הראיון הזה הם העלו שם לדיון בקבוצה. מתחילים בהכחשות. ששמרו את זה בסוד ושאני הפצתי את זה. נתלים ככה בכל שבריר של שמועה שהתפתחה. כן, ההיא בשיחה מהצילומי מסך שאמרה ש"פרסמתי פוסט ומחקתי אותו". אבל אני בטוח שלא. הפעם לא יבלבלו אותי. אבל הם כותבים שלא, שהם לא הפיצו כלום ושאני זה שהפצתי. "הוא עשה שיימינג לעצמו". וצוחקים. ושבעקבות זה "התגלו עוד" שפגעתי בהן. כן, בצילומי מסך היא סיפרה איך היא בשיחה עם מישהי ש"הוטרדה על ידי". סיפרה כדי שיאמינו לה קצת יותר. ועוד אחת אמרה ש"חשה מוטרדת ממני". ככה היה בצילומי מסך, אני זוכר. אז עכשיו הם אומרים ש"התגלו עוד". "סדרתי" הם קוראים לי. ועוד מישהי מספרת איך מאמצע שום מקום "הצעתי לה לישון איתי". היא לא מספרת שהיינו מיודדים מזה זמן ושזה ממש לא היה משום מקום. גם לא איך שהיא הגיבה לבבות וברוח הדברים. ועכשיו היא אומרת ש"מאמצע שום מקום". כדי שיאמינו עוד קצת. וגם שהטרדתי אותן באובססיביות ו"דרשתי" ש"יחשפו" את המתלוננת שאוכל "להתעמת איתה". אבל זה לא היה ככה. היתה רק שורה אחת ששלחתי: "האם יש דרך שאוכל לדעת במה מדובר?" רק שורה אחת. לא "דרשתי", לא "להתעמת". אז למה הן אומרות את כל זה? יכול להיות שהן לא מאמינות שהן צודקות? יכול להיות שהן הבינו שצריך לשקר כדי לצאת מזה? ואז אחת מהן כותבת פוסט שלם על איך שההוא מהכתבה הוא אנס סדרתי. מרכזת את כל השמועות כאילו אלו עובדות שהיא חקרה. מספרת סיפורים על הטרדות ותקיפות ומוסיפה מילים כמו "השאיר צלקות" על ה"נפגעות". והכל בהתייחס לכתבה אחת. זאת שבה לא ציינו שעברתי פוליגרף. כי אם היא תדבר על הכתבות האחרות, ידעו שהיא משקרת.
אני מנסה להבין. אני מנסה לא לשנוא. מנסה לראות את הצד השני ומה מניע אותו לעשות לי את כל זה. כי אני לא מבין כלום כי החוויה של אישה במרחב היא שונה וכי יש לי פריוולגיות. אני מספר לפסיכולוגית שלי שאני מנסה להבין ושאני יודע שקשה להיות אישה במרחב הזה ושזה מאוד מפחיד כשגבר עולה לאוטובוס ונכנס למעלית. ואז היא אומרת לי: "אני אישה וזה לא ככה.". ואני חושב איך להסביר לה שהיא טועה ואז עוצר. היא אישה. ואני רציתי להסביר לה את החוויה הנשית. הן קוראות לזה "הסגברה". האמנתי שאני מפחיד. האמנתי שאישה במעלית מפחדת ממני. האמנתי, כי אמרו לי. אחרי כל השנים שחטפתי את המכות ולא החזרתי, שהיה לי תמיד קשה להתקבל לעבודה או להישאר בה או להיות עם אנשים שרוצים בי, אני האמנתי שמפחדים ממני. שיש לי "פריוולגיות". ואני "לא מודע להן". האמנתי. כי מה אני יודע. כי אני לא מבין באנשים.
זה ממשיך. הודעות פרטיות: "אנס", "מטרידן", אנשים שאומרים ש"שמעו". חייבים להאמין למתלוננת. גם כשלא יודים אם יש מתלוננת, חייבים. כי יש לי פריוולגיות. וצריך שאני אבדוק אותן. אז לא משנה אם היתה מתלוננת בכלל. יש רק פריוולגיות. יש רק "יחסי כוחות" ו"דיכוי". ואחרי כל השנים שקיבלתי מכות, שבודדו אותי, שלא קיבלו אותי בשום מקום, אני צריך ל"לבדוק פריוולגיות" כי אני"מדכא". אני מסתכל אחורה וחושב: האמנתי לזה?
לאבא היה אקדח. ולא אהבתי אותו. ורק שנתיים לפני שאבא מת הוא נפטר מהאקדח. כי גם הוא לא אהב אותו. וכשאבא היה בבית חולים, לא הצלחתי להרגיש כלום. ליד המיטה. ואבא נראה כמו שלד. ולא הרגשתי כלום. כלום מבעד לחרדות. מבעד למסך של קולות שמדברים עלי. מדברים ואורבים. ויום אחד, בבית החולים, אני נכנס למעלית ואישה רצה ונכנסת איתי. והיא אומרת לי שהיא כמעט ויתרה על המעלית כי היא מפחדת להיות במעלית לבד. אבל אז אני נכנסתי. אז היא יכולה. כי היא לא מפחדת. כי אני במעלית. אז האישה שאיתי במעלית לא מפחדת. חשבתי שאני מפחיד. חשבתי שאני מדכא אותה. היא לא מפחדת.
אבל אני כן מפחד. והכיסים שלי מלאים. אז אני לא יוצא מבית החולים ביציאה של הולכי הרגל. רק במכונית. כי ביציאה של הולכי רגל צריך לחזור דרך גלאי מתכות והשומרים אומרים לרוקן את הכיסים. והם לא יתנו לי להכניס את כל הדברים שאני צריך נגד האנשים שאורבים לי מעבר לפינה, אורבים ומדברים. ויש לי כבר הרבה כאלו. ואני מחלק אותם, את הכלים הללו שהם לא באמת כלי נשק, רק "כלי הגנה טאקטיים", כי אני לא נוגע בנשק. אני מחלק אותם לידידות שלי. כי אולי גם עליהן מדברים? וגם אמא שלי מקבלת אחד.
בחלומות הם מתנפלים עלי. בחלומות הם חוסמים אותי, צועקים עלי ואז מתנפלים. ואני שולח יד לכיס ומנסה לשלוף לא את הכלים שלי אלא את הנייר. הנייר של הפוליגרף. הנייר שעליו כתוב: "האם אנסת? - לא. נמצא דובר אמת. האם תקפת מינית? - לא. נמצא דובר אמת." זה מה שאני מנסה לשלוף כשהם מתנפלים עלי בחלום. שיראו ואולי יאמינו ואולי יעזבו. אבל הם לא. וההיא שסיפרה על ההצעות שלי לישון ביחד, רודפת אחרי ברחובות. רודפת ואז מתנפלת עלי וצוחקת ואני מנסה לברוח עד שאני מתעורר. היא כתבה פוסט על כמה שהיא לא מצטערת. וכתבו הלוואי שיתאבד. הלוואי שיתאבד כמו ההוא שכל המדינה דיברה עליו בגלל שיימינג. אל תספרו לי על להתאבד. אני מחזיק את החרב ומדמיין את הקצה שלה על הבטן שלי. כמו סמוראי, כמו שאול המלך. כמה זמן אפשר להחזיק? אני מדמיין את החדירה של הלהב אל תוך הבטן. אני מדמיין שאני טייס קמיקאזה שמכוון את המטוס למטה ומתרסק.
אני בתחנת משטרה. מתחנן שיעזרו לי להפסיק את זה. שיתפסו אותם. שיעשו משהו. הידיים שלי מלאות חתכים. כמו של חרב סמוראית אבל בקטן יותר שורות שורות, חתך ליד חתך. ועוד על החזה. ועוד על הרגליים. זה הדם שלי וזכותי עליו. כל כך טיפשי איך כשיש סימנים על העור, פתאום אכפת לאנשי בריאות הנפש. אבל מהדברים הבאמת כואבים לא אכפת להם. לא עושה עליהם רושם. צחקת עלי כשאמרתי "אני לא גבר". כי לא ידענו אז מה זה מגדר ומה זה קווירג'נדר. צחקת עלי ואמרת שאני צריך לשלם על מה שכל גבר בחיים שלך עשה לך. "פריוולגיות". "דיכוי". "מגדר". "יחסי הכוחות". אז תראי עכשיו איך אני מדמם יפה בשורות יותר משאי פעם תצליחי כמה ימים בחודש. תראי את הפריוולגיות שלי צורחות את כל מה שלא צרחתי כשהרבצתם לילד ההוא ונידיתם את האיש המוזר ההוא. סיפרת לי מה האישה במעלית חושבת עלי. והאמנתי לך. אבל עכשיו דיברתי איתה. עכשיו אני יודע מי אני. אני יודע מה עשיתי ומה לא עשיתי. והשנה לא החלפתי את התמונה. השנה לא שמתי אות. השנה האותיות שלי חרוטות לי על העור.

כי הפסיכולוגית אמרה לכתוב

Tuesday, September 29, 2015

משימה: תרגום שיר, Alive / Sia

Monday, September 28, 2015

אותיות

Monday, September 21, 2015

סליחה

Friday, September 11, 2015

טריגר סמוי

Tuesday, September 8, 2015

מחטים