אני אוהב את הדקירות דקירות הללו על הבשר שלי. הכאב מסיח את הדעת מהמחשבות ועולה עליהן ברעש. בשלב מסויים יש רק כאב ואין מחשבות.
אבל אחרי כמה זמן, הגוף מתרגל לכאב ואז הוא שקט יותר והמחשבות מתגברות על הכאב. אפשר שוב לשמוע אותם. שוב לשמוע והדקירות דקירות הופכות נטולות כאב. הכאב כאילו התאבן. שם אבל לא צועק.
המחשבות והכאב מתחרים מי יותר חזק. אני אוהב את הדם שלי. הוא כמו פרס. אני לעולם לא זורק אותו. תמיד אוסף ושומר.
Tuesday, September 8, 2015
מחטים
Subscribe to:
Post Comments (Atom)
No comments:
Post a Comment