1 בינואר, בוקר של שנה חדשה

הדבר היחיד שבאמת הייתי טוב בו מאז ומעולם הוא להיות נחמד לאנשים. זו היתה החולשה שלי. מעתה, אצטרך ללמוד להפוך את זה לנשק שלי. למגן שלי. לשריון בלתי חדיר. הייתי כבש. מעתה אני אריה. והשיניים שלי שומרות על התמימות. על הזכות שלי להישאר תמים. חרב ארוכה בשבילם, חרב קצרה בשביל הבטן. אף מילה רעה לא תעבור דרכי בלי תוצאות מעכשיו.

29 לדצמבר, מכתב בדרך

עכשיו זה יקרה. עכשיו הכל יצא החוצה. עכשיו הזמן לברר מי החברים שלך. מי ידבר, ישאל, יברר קודם. הרחובות הבטוחים הולכים ומצטמצמים.

28 לדצמבר, בדרך

כלפי חוץ, אני ניראה בריא. אני אפילו הולך זקוף לפעמים. אם מישהו זר יפנה אלי, אני אחייך אליו, כי אני לא יודע אחרת. אבל באגרוף תמיד יש לי אותו, את המיכל הקטן עם ההדק האדום, רק למקרה שהם אורבים מעבר לפינה של הרחוב.

21 לדצמבר, הביתה אחר גיחה.

חצי שעה לפני הסנטר - קלונקס. כשהייתי שם הוא כבר השפיע. מיכל של ספריי גז מדמיע באגרוף ימין. נשימות, כמו שלמדנו ביוגה. פשוט ללכת. לא לחשוב. ישר למעלית, למגדל. שם זה איזור בטוח. למסור את המעטפה לפקידה. לשאול את כל השאלות הכי מיותרות שיש. רק כדי לגנוב שם עוד דקה. ולמעלית. וחזרה. ושוב, נשימות, ללכת, בלי לחשוב. שחר פוגשת אותי. אני אומר לה שאני רוצה לצאת משם. קינג ג'ורג'. האנשים שם דומים לנחשים זקופים. והם מסתכלים עלי ואני צריך לנחש מי מכיר ומי לא. המקעקע חורט לי בעור באזור רגיש ואני בולע את הכאב הזה כמו קלונקס ומצטער כשהוא נגמר. הקלה עצומה לעלות על האוטובוס ולהסתלק משם. לא, אני לא חוזר לשם בחודש הקרוב.

20 לדצמבר, סוף של שבת בבית

רציתי יוגה היום. אבל כמה רחובות ליד היתה את העצרת הזו שלהן. התמונה הזאת בראש: אני בתנוחת עובר על המדרכה כשמאות רגליים בועטות בי.
אז פשוט הייתי בבית היום.

20 לדצמבר, מיטה

"טוב לראות אותך"
"רזית!"
"אתה מאוד שקט היום..."
"מה זה הכדור שלקחת עכשיו?"
"למהיש לך ספריי פילפל ביד?"

18 לדצמבר, ספסל.

נרקומנים מתנדנדים
פליטים אפריקאים חסרי מעש
כשהרחובות שסביב תחנה מרכזית בלילה
מרגישים הרבה פחות מאיימים
מרוטשילד קינג ג'ורג' במשך היום
אז אתה מבין כמה שזה דפוק.

16 לדצמבר, יקיצה מאוחרת

חלמתי שאני נתקל בך.
בהתחלה אני מנסה להתעלם. אחר כך את ניגשת אלי. את מסבירה שהכל היה טעות, שפשוט לחצת על איזשהו כפתור שחסם אותי בלי לשים לב. זה היה רק חלום והתודעה שלי היתה מטושטשת, אז סלחתי. ודיברנו על מה שקורה וסיפרתי לך על כל מה שעובר עלי מאז ועל זה שהחלטתי לא לוותר אפילו שזה קשה.
אז את החסד שלך קיבלת בחלום. אבל במציאות מה שעשית הוא בלתי נסלח. את יודעת מי אני ואת יודעת מה אני מסוגל ולא מסוגל לעשות. מכירה טוב טוב את האישיות שלי ויודעת מי ומה אני. וגם אם לא היית בטוחה, יכולת לשאול. והכי גרוע: ידעת את המצב שלי ועם מה אני מתמודד. רשלנות פושעת לכל דבר.
מכרת אותי. שחטת אותי על המזבח בשביל לחץ חברתי עם נפש של ילדה בכיתה ג' וידיים רצחניות של מבוגרים. יש לך מי קרח במקום דם. שיקרת לי. שיקרת לי כל השנים הללו. שיקרת לי לגבי כל מה שאת. ואת משקרת לעולם. משקרת בהתנהגות שאת מציגה, משקרת בשתיקה שלך לגבי האמת שאת מודעת אליה. האדמה לא סובלת משקלו של שקרן עליה, וגם לא הגרון שלי.
את לא בן אדם יותר בחוויה שלי. את לא יותר מצלקת שמתעוררת לכאוב מדי פעם. את לא ראויה להזדמנות שניה. את לא ראויה לסליחה שלי. גם בחלום לא.

13 לדצמבר, בוקר

מתחילה להימאס עלי הרוטינה הזו של מחשבות לילה במשך כמה שעות עד שהחלון מואר לגמרי ומסתבר שלא ישנתי.
אני רוצה לישון מתי שבא לי.
אני רוצה לחשוב על מה שבא לי.
אני לא רוצה שיפלשו לתוכי יותר עם המילים והתודעות שלהם. אני רוצה את הגוף והמחשבות שלי לעצמי.
חוסר שליטה מוחלט.
הולך, מדבר, נראה רגיל, מחייך למוכר בחנות ואומר תודה לנהג של האוטובוס. הם לא יודעים שיש רחובות שאני לא הולך בהם. הם רק יודעים שאני הולך. הם לא יודעים על הסימנים שיש לי מתחת לחולצה. אם אני אתמוטט באמצע הרחוב, זה יפתיע. אם אני אקח כדור, אף אחד לא ישים לב. אף אחד לא ישים לב למיכל תרסיס גז מדמיע בתוך האגרוף שלי שמוריד אולי באחוז אחד את החשש שחבורה מבעלי התודעה והעיניים עורכים לי מארב באמצע הרחוב.
רבע סיבוב לכאן, רבע סיבוב חזרה. ניצרה פתוחה, ניצרה סגורה. כשהיא פתוחה כל מה שנותר זה לכוון לעיניים וללחוץ. אני מדמיין שזה יעזור. מנסה לדמיין שזה יתן לי מספיק זמן לברוח.

10 לדצמבר, הביתה מהר

אני רואה חברים כותבים ואומרים דברים על אמון מוחלט במתלוננת והפחד גואה בי. דברים שפעם היו סוחפים אותי אחריהם ועכשיו פתאום נראים כמו אקדח מוצמד לרכה שלי. הם לא יקשיבו. הם לא ירצו לשמוע.
אני הולך ברחובות צדדיים, רחוק מאזור סנטר ורוטשילד, עם מיכל של תרסיס גז מדמיע ביד אחת. אני רוצה להיות בבית כל הזמן ולהעלם.

10 לדצמבר, קנקן תה של בוקר

אתמול היה התקף. לא גדול. התגברתי בלי קלונקס. נשמתי עמוק ולאט ודמיינתי חסד יורד משמיים מסביב וישר על הראשים של כל אלו שפגעו בי. התפללתי שיסלח להם והמשכתי לנשום עד שנרדמתי עם הבגדים.

8 לדצמבר, אוטובוס הביתה

הייתי בסנטר. לגיחה קצרה. בסנטר המפחיד.
על קלונקס.
עברתי בדיקת תיק והמדכתי במהירות אל הקומות העליונות, איפה שאין כמעט אנשים.
קניתי סט של מדבקות צבעוניות ומיכל של ספריי פילפל.
ריחפתי למטה כשאני מוגן בריפוד העננים הרך של הקלונקס ובמיכל גז מדמיע. ברחתי החוצה.
בפעם הבאה נעשה קעקוע. אם יכאב מספיק לא נצטרך קלונקס.

3 לדצמבר, שומר על האחיינית ושומע מוזיקה

שיתנצלו על הדבר הנכון ואז נשמע אותם.
אם יבואו אלי עם התנצלות של "סליחה, פשוט חשבתי והאמנתי כי אמרו לי" אז שיעופו לי מהעיניים מבחינתי. אני לא קונה את זה שמי שמודע לנסיבות באמת יכול להאמין שרוב הסיכויים שזו תלונה אמיתית. אני בטח לא מאמין שמי שמכיר אותי ויודע איזה סוג של טיפוס אני באמת יכול להאמין לדבר כזה.
אז בלי "סליחה שהאמנתי" כי לא האמנתם.
"סליחה שמכרתי אותך בשביל לחץ חברתי ומשחקים פסבדו-אידאולוגיים" - כזו התנצלות ואז אולי אולי אולי יש מה לדבר.