13 לדצמבר, בוקר

מתחילה להימאס עלי הרוטינה הזו של מחשבות לילה במשך כמה שעות עד שהחלון מואר לגמרי ומסתבר שלא ישנתי.
אני רוצה לישון מתי שבא לי.
אני רוצה לחשוב על מה שבא לי.
אני לא רוצה שיפלשו לתוכי יותר עם המילים והתודעות שלהם. אני רוצה את הגוף והמחשבות שלי לעצמי.
חוסר שליטה מוחלט.
הולך, מדבר, נראה רגיל, מחייך למוכר בחנות ואומר תודה לנהג של האוטובוס. הם לא יודעים שיש רחובות שאני לא הולך בהם. הם רק יודעים שאני הולך. הם לא יודעים על הסימנים שיש לי מתחת לחולצה. אם אני אתמוטט באמצע הרחוב, זה יפתיע. אם אני אקח כדור, אף אחד לא ישים לב. אף אחד לא ישים לב למיכל תרסיס גז מדמיע בתוך האגרוף שלי שמוריד אולי באחוז אחד את החשש שחבורה מבעלי התודעה והעיניים עורכים לי מארב באמצע הרחוב.
רבע סיבוב לכאן, רבע סיבוב חזרה. ניצרה פתוחה, ניצרה סגורה. כשהיא פתוחה כל מה שנותר זה לכוון לעיניים וללחוץ. אני מדמיין שזה יעזור. מנסה לדמיין שזה יתן לי מספיק זמן לברוח.