30 לנובמבר, הבוקר הגיע מהר

מישהי שאמרה, מישהו שהאמין, מישהו שעמד מהצד ולא הגן עלי, עוד שם ועוד שם ולאט לאט אני מבין שמה שיש לי ביד זה רשימת חיסול. אני לא אוהב את זה.

28-29 לנובמבר, שקט בלילה

אני רוצה רחמים כמו לבודהא.
אני רוצה את הכוח לסלוח להם.
אני רוצה דם כמו לישוע, כזה שיזרום וישתוף את כל החטאים של העולם.

27-28 לנובמבר, תה של לילה

השאלה למה לוקחת אותי תמיד לאותו מקום.
לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד.
לא אמרתי שום דבר רע לאף אחד.
רק דבר אחד נשאר:
מכוער.
בגלל הבטן הזאת.
בגלל הבליטות הללו בצדדים.
בגלל כל המידות הללו שגורמות לי להיות מפלצתי ובלתי נסבל.
אין הסבר אחר.

24 לנובמבר, ערב של יום גשום

פשוט הייתי רוצה שהכל יהיה אחרת. שאנשים יהיו נחמדים אחד לשני כברירת מחדל. שלא יחפשו את מי לשנוא. זה לא דבר קשה לעשות.
מת שיקרה משהו. מן פיצוץ שישנה אותם.
כואב.

21 בנובמבר, ערב, לפני הארוחה הראשונה של היום

אני לא אוכל הרבה עכשיו.
לפעמים כי אני לא רעב, לפעמים כי אני רוצה להיות רעב.
הטבעות שלי עוברות בין ההצבעות. מהקטנה לגדולה יותר. הטבעות הגדולות רופפות.
אני לא יודע כמה קילוגרמים איבדתי בחודש האחרון ולא מעניין אותי לבדוק.

אני לא יודע אם אני אוהב כשכואב לי פיזית. אני לא יודע בשביל מה אני מעוניין בזה. אני לא יודע אם זה כדי להסיח את הדעת.
זה לא ניראה כמו הדבר הכי חשוב עכשיו.

20 לנובמבר, אוטובוס הביתה מפגישה טיפולית

"אתה לא צריך לפחד, אתה צריך להרגיש חופשי ללכת בראש מורם כי לא עשית כלום. הם אלו שצריכים להתבייש ממך."

אני לא מתבייש. אני פשוט מפחד.
אני אשם בתודעה שלהם. זה מספיק אלים.

הפחד הכי גדול שלי כרגע: המשולש שבין שדרות רוטשילד,  הסנטר והבימה.

19 בנובמבר, משמעת ציור ליום

זה הרנסנס של הכאבים שלי.
נמאס לזייף חיוך.
נמאס לשמור הכל בבטן.
נמאס לספוג ולא להתנגד.

לקום.
להשיב מלחמה.
לבכות.
לצרוח.
לחתוך.
למרוח.
לצייר.
לכתוב.

פתאום אני מצייר טוב יותר.
אולי בסוף עוד תצא לי מזה תערוכה.

18-19 לנובמבר, לפנות בוקר

על מי אני מנסה לעבוד.
כל הזעם שלי יעלם ברגע שאחת מהן תבוא ותגיד שהיא מתנצלת. בדימיון אני שולח אותה לעזאזל. במציאות הדמעות יתחילו לזרום כי ככה אני תמיד.

17-18 לנובמבר, לפנות בוקר.

אני אעבוד על חמלה. אני אנסה להבין אותך ואת המניעים שלך. אני אפילו אנסה להבין כמה כואב לך.
אבל בשדה הקרב, כשהמלחמה הזו היא החובה שלי, כל זה יעלם. ואז ממש לא אכפת לי מי את ומה הניע אותך לניסיון הפתטי שלך לנקמה במין האנושי.
יהיו בי רחמים. הרבה רחמים. אבל לא בשדה הקרב.

Field of red straws project

17 לנובמבר, תה מרגיע אותי

"אני מכירה אותך, אני יודעת שלא עשית דבר כזה."
"אני מכירה אותך, אני יודעת שלא עשית דבר כזה."
"אני מכירה אותך, אני יודעת שלא עשית דבר כזה."
"אני מכירה אותך, אני יודעת שלא עשית דבר כזה."

אבל כשאמא של הרוצח אומרת למראיין ש"הוא ילד טוב" זה לא ישכנע אף אחד.

15 לנובמבר, מוצ"ש לבד

רמה גירש את סיטה.
הוא ידע שהיא היתה נאמנה לו. אבל הציבור אמר את דברו.
רמה גירש את סיטה. לא כי היא לא היתה נאמנה לו. אלא בגלל שהציבור חשב שהיא לא היתה. ואם המלך לא יפעל כראוי, הציבור לא יפעל כראוי.
רמה גירש את סיטה בכאב רב.
אני חושב על הקרב שאני יוצא אליו. על הדעה של הציבור עלי. והמחשבה המפחידה ביותר עולה בי: איך ניצחון שלי ישפיע על נפגעות אונס והאם זה ימנע מהן להתלונן?
אני מוצא את עצמי אוחז את הידית שמסיתה את הרכבת כדי להציל את הנוסעים שעליה. ואני גם האדם הבודד שעומד על המסילה וידרס כדי להציל אותם. אני אוחז בידית וחושב רק דבר אחד:
אני הרבה פחות טהור מהמלך רמה.

14-15 לנובמבר, לילה של ערב מתיש

החיים הללו היו גדולים עלי גם לפני כל זה.
אני רק רוצה את פיסת השקט שלי סוף סוף.

14 לנובמבר, מחוץ למיטה

יום מיטה.
כי יש עולם בחוץ.
כי ברגע שמורידים את השמיכה מהראש הכל מתחיל מחדש. המחשבות. התודעות שלהם שצורחות מסביבי, מאשימות. הצרחה הזאת שמתיימרת לנקות את העולם מהשקרים שלהם ונתקעת בגרון כי אין לה לאן ללכת.
עד שחושך בחוץ. ואז בטוח לצאת.

13 לנובמבר. חזרתי הביתה מהר.

זהו. אני לא יכול לצאת מהבית. גם לא לאזורים של החרדים.
זה מתחיל ברעידות ונשימות כשאני בדרך החוצה. תחושת אי נוחות איומה עם כל האנשים מסביבי. נשימות. נשימות. גרון. חזה. רעידות. רעידות. עוויתות שגורמות לשרירים ולגב לכאוב ולהיתפס. דברים נופלים לי מהידיים, אני עומד ליפול על הריצפה, על המדרכה, לא.
רק בבית, במכונית, בבית.
זהו.

10 לנובמבר, לבד בבית בערב

מחשבות שעולות לי בין לבין:
כל פעם נזכר במישהי זו או אחרת שהייתי איתה לפני שנים ומתחיל לסרוק את כל החוויה איתי איתה. מחפש בנרות משהו שיכול להתפרש כתקיפה מינית בהגדרות הרחבות ביותר. מחפש ולא מוצא. ותוך כדי התקף חרדה מתגבר.
אני כבר לא יודע מה אמיתי.

9 לנובמבר, בוקר ולא ישנתי

ואז פתאום באות מחשבות חדשות והגוף סומר מפחד.
מה אם הם יגיעו שוב? מה אם הם שוב ידפקו על הדלת מוקדם בבוקר ויקחו אותי למעצר?
הפחד שנגמלתי ממנו.
הפחד שזה יקרה שוב.
כי בפעם שעברה גם לא עשיתי כלום. אבל זה לא הפריע להם. מה אם גם הפעם?
הקרב הזה הוא החובה שלי.
האם אני אמיץ מספיק בשבילו?

8-9 לנובמבר, עוד מעט בוקר

את בן אדם משכיל.
את לא סובלת משום סוג של לקוי שכלי או אוטיזם.
אין סיכוי שאת לא מבינה את המשמעות של להאשים מישהו בדבר נוראי רק כי שמעת מישהו אומר משהו נגדו, בלי כל הוכחה ובלי לדבר איתי אפילו.
אל תדברי איתי בסיסמאות, אל תתחבאי מאחורי אידאולוגיות. 
את יודעת שמה שעשית זה דבר רע.
את יודעת.

8-9 לנובמבר, קנקן תה ריק בסלון אחרי חצות

ועכשיו נכנסנו לשלב הנשגב ביותר.
השלב של לבהות באוויר להרבה זמן בלי לשים לב.
השלב שלא בא לאכול.
השלב ששום דבר לא מהנה.
השלב שמחפשים איזו מוזיקה לשמוע ומגלים שפתאום לא מתחשק שום דבר.
השלב שכל הזמן נמצאים על סף התייבשות כי מרוב מחשבות וחוסר ריכוז שוכחים לשתות.

כואב. פיזית. בין החזה העליון לגרון התחתון.
התקף חרדה ראשון כל בוקר במיטה ולמשך שאר היום.
שלושה כדורי הרגעה ביום. יותר מזה אסור.

העורך דין אומר שזה ימשך שנתיים.
אני מקווה שהם יעברו מהר.

6-7 לנובמבר, כמעט בוקר

אז אחרי כל השנים הללו, החברות שהיתה לנו, השיחות שהיו לנו, הצחוקים והדמעות, אחרי כל זה פשוט בחרת ברוח רפאים על פני.
חסמת אותי מהחברים, לא ענית להודעות, פשוט כי אמרו לך ששמעו שעשיתי. לא פנית אלי, לא שאלת, לחיצה קטנה שלא כאבה לך אפילו.
אחרי כל השנים הללו מסתבר שבעורקים שלך יש מי קרח.
בחרת בצד של הרעים. כי ככה. כי סתם.
בעוד שנים, כשתביני כמה טעית, לא יכאב לך חצי ממה שהכאבת לי.

6 לנובמבר, אחהצ רגוע

שום דבר לא השתנה מאז התיכון. עדיין מתנכלים למטרה הקלה.
אצל ילדים, הביריון לא צריך תירוץ. הוא פשוט מצביע וצוחק.
אבל אצל מבוגרים זה שונה. הם צריכים תירוץ. הם צריכים סיבה. הם צריכים אידאולוגיה.  הכל כדי לא להודות שהם אותו ביריון מהתיכון. ושהם מתנכלים לי סתם, כי אני מטרה קלה.
לא עוד.

5 לנובמבר, ערב רגוע בבית.

אני מפחד.
לא מהאוייב.
אני מפחד מהשינאה שעלולה לצוץ בי כלפיו.
אני מפחד לא מהמלחמה.
אני מפחד שאמצא בה הנאה.
אני מפחד להפוך לאלו שפגעו בי. להיות כמוהם ולהצדיק אלימות באידאולוגיה.
אני מפחד
מהגרזן של רסקולניקוב
אצלי ביד.

5 לנובמבר, בדרך לעורך דין

בדרך למלחמה.
בדרך לעשות את מה שצריך.
שונא מלחמות. שונא את כל הרעש. שונא לחשוב על מה שהולך להיות.
מפחד. מהרגשות שיציפו אותי.
מפחד לראות עוד פעם את הדוכן הגבוה של השופט, את הכיסאות, את לוחות העץ, את הסמל והדגל והמדים של משמר בתי המשפט ואת העורך דין שלי עם הגלימה השחורה הזאת.
חייב.
לא בחרתי בזה.
הייתי הרבה יותר חסר אונים אם לא הייתי יוצא למלחמה הזאת.
אני כועס על האוייב הזה על שגורם לי להילחם בו.

צעקות

3-4 לנובמבר. אני כבר לא אשן הלילה

חיים שלמים של לעשות את זה כמו שצריך.
תמיד בעדינות. תמיד בהתחשבות. תמיד עם "זה בסדר?" "להמשיך?" "את בטוחה?"
תמיד לחשוב עליה קודם. תמיד.
ואחר כך לשאול אם היה בסדר. ולדאוג שהיא תחייך ותגיד כן. תמיד.
ואז הם באים ואומרים שפגעתי. אפילו לא יודעים במי. רק שפגעתי. הם לא שאלו. הם רק מאמינים. מאמינים לרוח רפאים שהתלוננה. לרוח רפאים ששונאת אותי.
כמויות של נוגדי דיכאון מכל הסוגים במשך שנים. אני לא יכול לאנוס אף אחת גם אם רציתי. לא בלי הסכמה ושיתוף פעולה מלא וגם אז לא בטוח. גם אז רק אולי.
חיים שלמים של להתבונן בגברים בטלויזיה וברחוב ובסביבה הקרובה. להיגעל מהם. להקדיש את כל ההוויה שלך לא להיות כזה. שנים על גבי שנים של מאמץ, דמעות, ניכור חברתי והשפלות בגלל שאתה לא מסכים להיות כזה.
וברגע אחד.
ברגע אחד.
חוסר אונים מוחלט בידיים של שקר.
אז כמו עכשיו.
-----------
היום כדורים
מחר מרפאה
אישפוז
אישפוז
אישפוז

3 לנובמבר, על אוטובוס הביתה להקיא

ניצחתי.
הייתי בדיזנגוף סנטר.
נכנסתי, יצאתי. הייתי.
לבד.
קודם שלחתי הודעה לבנות ושאלתי אם מישהי בסביבה. לא היתה תשובה.
חשבתי ללכת הביתה. הלכתי במורד הרחוב, עצרתי, הסתכלתי לכיוון השני, לכיוון הראשון ואז פשוט עשיתי את זה בלי לחשוב. הוצאתי את הקופסה הקטנה ובלעתי קלונקס. הלכתי לכיוון האוטובוס.
בדרך פגשתי את פרמאננדה, הקדוש של תל אביב, ונתתי לו תרומה. על האוטובוס היה תינוק. זה היה נחמד.
ירדתי, שלום לשומר ואני בפנים.
עיניים על הריצפה, לא להיתקל באף אחד מוכר ובעייתי שחושב עלי. מהר מהר.
קניתי ארבעה עטים גרפיים. קניתי ספר סקיצות. קניתי קטורת לאלוהים שלי.
עכשיו אני יכול להמשיך לצייר.
יצאתי החוצה. מהר.
בדרך הביתה להקיא, או משהו.

3 לנובמבר, אחרי התקף חרדה של בוקר במיטה.

הפנטזיה שלי:
יום אחד מתפרסמת הודעה אנונימית: זה הכל היה מעשה קונדס. מצטערים על הכל. סליחה אם נפגעת.
אחת אחרי השניה הן פונות אלי: סליחה. טעינו. היינו צריכות להקשיב יותר, לבדוק יותר.
זה כל מה שאני רוצה.

2-3 בנובמבר, מתאושש מהלוריבל 2:30 בלילה

יש כדור כתום ויש כדור לבן.
היום התעוררתי בצהריים, לקחתי את הלבן וחזרתי לישון. הלבן גורם להכל להתערפל.
"זה נגד פגיעה עצמית" הוא אמר לי. משום מה הם תמיד חושבים כאילו השריטות והסימנים שלי זה הדבר הכי חשוב ורציני לטפל בו. כשזה כל דבר אחר הם מזלזלים ואטומים. אבל רק לא שיהיו לי סימנים על העור, כאלו שמוכיחים בעין.
---------
כשהגעתי לגיל 18 חשבתי שנגמרה הביריונות. אבל זה אף פעם לא נגמר. מבטים של שנאה בכל מקום. במכללה, במקום העבודה, תמיד, בכל מקום. תמיד להגיד לעצמך שזה הכל בראש. לעצום עין לנוכח המציאות. ואז מנדים אותך, מתנכלים לך, פוגעים בך, מפטרים אותך.
אוכלוסיות שאמורות לקבל שונה וחריג. אנשים חושבים. קוראים ספרים. נפגשים וחוגגים ביחד כמה שהם שונים. אבל לא אני. אותי יסמנו. אותי יבעטו. עלי ידברו. ממני ירחיקו אנשים.
משטרה ובית משפט, בית מעצר, סוהרים, תקשורת, עיתונים, מה אי פעם עשיתי לכם? שוב, מטרה קלה. לא יכול לדבר. שוב הילד ההוא שהמקובלים התנכלו לו.
אנשים שאומרים שהם מאמינים בצדק. עם סיסמאות. פמיניזם, אנרכיזם וטבעונות. רק אידאולוגיה. רק סיסמאות. לא בני אדם. לא צדק אמיתי. הנה בא המוזר הזה. החלש הזה. נרמוס אותו כי אפשר. נרמוס אותו ונמציא כל שקר כדי לצאת המוסריים ביותר.
אני הילד ההוא. שהם שונאים. כי הוא בצד. חריג. מדבר אחרת. לא מבין את השפה שלהם. אתם לא יותר טובים. נשארתם מה שהייתם אז.

1-2 לנובמבר, התקף בסלון, 2 בלילה

וזה שוב קורה.
האשמות מופצות לכל עבר בזמן שאני לא יכול להגיב. עכשיו כמו אז. אותו הדבר.
אז כשהעולם דיבר עלי בכל הערוצים. עורך דין אמר בשמי שברירי מילים כשאפשר ואני לא יכולתי להגיב. רק לשבת במקום קטן ומסורג שאי אפשר לצאת ממנו. להתעניין בחיים של הנרקומן שישן לידי כדי לשכוח שהדם שלי שפוך על כל האוויר בחוץ.
עכשיו אין נרקומן שישן לידי. עכשיו אני הנרקומן. שולף קופסה קטנה מהכיס ובולע כדור קטן וכתום שיום אחד לא יספיק ואצטרך לקחת שתיים. נותנים לי מה לעשות עם הפה והגרון כי אי אפשר לצרוח.
אני לא הטיפוס שמאמינים לו. אני הטיפוס שמאשימים אותו.
אני לא יודע בשביל מה להיות טוב. זה לא משתלם. אני פשוט עושה את זה. העולם בחוץ חושב שעשיתי זוועות. והסוד הקטן שלי הוא שאני לא יודע לדבר בשפה שלהם. אז הם יכולים לנצח אותי בזירה הזו. לדבר.
אדם חי בארון קבורה. עמוק מספיק שאיש לא ישמע צרחות. צפוף מספיק בשביל שהידיים והרגליים לא יוכלו לחבוט. על המצבה שלמעלה הם כתבו ציטוט שלא אמרתי בחיים.
אז כמו היום. זה לא נגמר.

1 לנובמבר, שבת בבוקר במיטה, 12:40

שבת בבוקר וזה התחיל.
לא הספיק לקרות שום טריגר.
אני זוכר בדיוק על מה חלמתי ואין לזה שום קשר.
פשוט התחיל.
דיאלוגים, הגנה עצמית מפני האשמות באוויר. נשימות. סחרחורת ואני עוד במיטה.
אני במקום הבטוח שלי, מיטה מוקפת סימנים קדושים ותמונות של אנשים שאני אוהב. אני בוחר להכניס לכאן רק את מי שאני בוטח בו. לישון איתי. להתעורר איתי. לא הזמנתי את הקולות הללו. אין להם זכות להיות בו. אין להם זכות להיות בכלל, לא בראש שלי ולא מחוצה לו. אבל כאן, במיטה הזאת, בחדר הזה, במיוחד לא.
בא לי ואני לא אחתוך. אבל אם כן, אני יודע אילו סימנים זה יהיה הפעם. הכל מתוכנן. אז אני מצייר במקום. ואחרי זה אני מצלם ומעלה וסופח לייקים כי זעקה שלא נשמעת אינה קיימת. זכותי שישמעו אותי אחרי שרוב החיים שתקתי. אולי בגלל ששתקתי זה קורה לי עכשיו? אולי אם הייתי מספר על עצמי יותר בגלוי לא היו אומרים דברים שהם לא נכונים?
קצת מוזיקה זה מה שחסר כאן עכשיו. אין מצב שספר אני אצליח לקרוא. השמיכה מכסה אותי בקושי ולא מגינה מהדקירות (עכשיו הדקירות בעור הגיעו).