2-3 בנובמבר, מתאושש מהלוריבל 2:30 בלילה

יש כדור כתום ויש כדור לבן.
היום התעוררתי בצהריים, לקחתי את הלבן וחזרתי לישון. הלבן גורם להכל להתערפל.
"זה נגד פגיעה עצמית" הוא אמר לי. משום מה הם תמיד חושבים כאילו השריטות והסימנים שלי זה הדבר הכי חשוב ורציני לטפל בו. כשזה כל דבר אחר הם מזלזלים ואטומים. אבל רק לא שיהיו לי סימנים על העור, כאלו שמוכיחים בעין.
---------
כשהגעתי לגיל 18 חשבתי שנגמרה הביריונות. אבל זה אף פעם לא נגמר. מבטים של שנאה בכל מקום. במכללה, במקום העבודה, תמיד, בכל מקום. תמיד להגיד לעצמך שזה הכל בראש. לעצום עין לנוכח המציאות. ואז מנדים אותך, מתנכלים לך, פוגעים בך, מפטרים אותך.
אוכלוסיות שאמורות לקבל שונה וחריג. אנשים חושבים. קוראים ספרים. נפגשים וחוגגים ביחד כמה שהם שונים. אבל לא אני. אותי יסמנו. אותי יבעטו. עלי ידברו. ממני ירחיקו אנשים.
משטרה ובית משפט, בית מעצר, סוהרים, תקשורת, עיתונים, מה אי פעם עשיתי לכם? שוב, מטרה קלה. לא יכול לדבר. שוב הילד ההוא שהמקובלים התנכלו לו.
אנשים שאומרים שהם מאמינים בצדק. עם סיסמאות. פמיניזם, אנרכיזם וטבעונות. רק אידאולוגיה. רק סיסמאות. לא בני אדם. לא צדק אמיתי. הנה בא המוזר הזה. החלש הזה. נרמוס אותו כי אפשר. נרמוס אותו ונמציא כל שקר כדי לצאת המוסריים ביותר.
אני הילד ההוא. שהם שונאים. כי הוא בצד. חריג. מדבר אחרת. לא מבין את השפה שלהם. אתם לא יותר טובים. נשארתם מה שהייתם אז.