שבת בבוקר וזה התחיל.
לא הספיק לקרות שום טריגר.
אני זוכר בדיוק על מה חלמתי ואין לזה שום קשר.
פשוט התחיל.
דיאלוגים, הגנה עצמית מפני האשמות באוויר. נשימות. סחרחורת ואני עוד במיטה.
אני במקום הבטוח שלי, מיטה מוקפת סימנים קדושים ותמונות של אנשים שאני אוהב. אני בוחר להכניס לכאן רק את מי שאני בוטח בו. לישון איתי. להתעורר איתי. לא הזמנתי את הקולות הללו. אין להם זכות להיות בו. אין להם זכות להיות בכלל, לא בראש שלי ולא מחוצה לו. אבל כאן, במיטה הזאת, בחדר הזה, במיוחד לא.
בא לי ואני לא אחתוך. אבל אם כן, אני יודע אילו סימנים זה יהיה הפעם. הכל מתוכנן. אז אני מצייר במקום. ואחרי זה אני מצלם ומעלה וסופח לייקים כי זעקה שלא נשמעת אינה קיימת. זכותי שישמעו אותי אחרי שרוב החיים שתקתי. אולי בגלל ששתקתי זה קורה לי עכשיו? אולי אם הייתי מספר על עצמי יותר בגלוי לא היו אומרים דברים שהם לא נכונים?
קצת מוזיקה זה מה שחסר כאן עכשיו. אין מצב שספר אני אצליח לקרוא. השמיכה מכסה אותי בקושי ולא מגינה מהדקירות (עכשיו הדקירות בעור הגיעו).
No comments:
Post a Comment