1-2 לנובמבר, התקף בסלון, 2 בלילה

וזה שוב קורה.
האשמות מופצות לכל עבר בזמן שאני לא יכול להגיב. עכשיו כמו אז. אותו הדבר.
אז כשהעולם דיבר עלי בכל הערוצים. עורך דין אמר בשמי שברירי מילים כשאפשר ואני לא יכולתי להגיב. רק לשבת במקום קטן ומסורג שאי אפשר לצאת ממנו. להתעניין בחיים של הנרקומן שישן לידי כדי לשכוח שהדם שלי שפוך על כל האוויר בחוץ.
עכשיו אין נרקומן שישן לידי. עכשיו אני הנרקומן. שולף קופסה קטנה מהכיס ובולע כדור קטן וכתום שיום אחד לא יספיק ואצטרך לקחת שתיים. נותנים לי מה לעשות עם הפה והגרון כי אי אפשר לצרוח.
אני לא הטיפוס שמאמינים לו. אני הטיפוס שמאשימים אותו.
אני לא יודע בשביל מה להיות טוב. זה לא משתלם. אני פשוט עושה את זה. העולם בחוץ חושב שעשיתי זוועות. והסוד הקטן שלי הוא שאני לא יודע לדבר בשפה שלהם. אז הם יכולים לנצח אותי בזירה הזו. לדבר.
אדם חי בארון קבורה. עמוק מספיק שאיש לא ישמע צרחות. צפוף מספיק בשביל שהידיים והרגליים לא יוכלו לחבוט. על המצבה שלמעלה הם כתבו ציטוט שלא אמרתי בחיים.
אז כמו היום. זה לא נגמר.