1 בינואר, בוקר של שנה חדשה

הדבר היחיד שבאמת הייתי טוב בו מאז ומעולם הוא להיות נחמד לאנשים. זו היתה החולשה שלי. מעתה, אצטרך ללמוד להפוך את זה לנשק שלי. למגן שלי. לשריון בלתי חדיר. הייתי כבש. מעתה אני אריה. והשיניים שלי שומרות על התמימות. על הזכות שלי להישאר תמים. חרב ארוכה בשבילם, חרב קצרה בשביל הבטן. אף מילה רעה לא תעבור דרכי בלי תוצאות מעכשיו.

29 לדצמבר, מכתב בדרך

עכשיו זה יקרה. עכשיו הכל יצא החוצה. עכשיו הזמן לברר מי החברים שלך. מי ידבר, ישאל, יברר קודם. הרחובות הבטוחים הולכים ומצטמצמים.

28 לדצמבר, בדרך

כלפי חוץ, אני ניראה בריא. אני אפילו הולך זקוף לפעמים. אם מישהו זר יפנה אלי, אני אחייך אליו, כי אני לא יודע אחרת. אבל באגרוף תמיד יש לי אותו, את המיכל הקטן עם ההדק האדום, רק למקרה שהם אורבים מעבר לפינה של הרחוב.

21 לדצמבר, הביתה אחר גיחה.

חצי שעה לפני הסנטר - קלונקס. כשהייתי שם הוא כבר השפיע. מיכל של ספריי גז מדמיע באגרוף ימין. נשימות, כמו שלמדנו ביוגה. פשוט ללכת. לא לחשוב. ישר למעלית, למגדל. שם זה איזור בטוח. למסור את המעטפה לפקידה. לשאול את כל השאלות הכי מיותרות שיש. רק כדי לגנוב שם עוד דקה. ולמעלית. וחזרה. ושוב, נשימות, ללכת, בלי לחשוב. שחר פוגשת אותי. אני אומר לה שאני רוצה לצאת משם. קינג ג'ורג'. האנשים שם דומים לנחשים זקופים. והם מסתכלים עלי ואני צריך לנחש מי מכיר ומי לא. המקעקע חורט לי בעור באזור רגיש ואני בולע את הכאב הזה כמו קלונקס ומצטער כשהוא נגמר. הקלה עצומה לעלות על האוטובוס ולהסתלק משם. לא, אני לא חוזר לשם בחודש הקרוב.

20 לדצמבר, סוף של שבת בבית

רציתי יוגה היום. אבל כמה רחובות ליד היתה את העצרת הזו שלהן. התמונה הזאת בראש: אני בתנוחת עובר על המדרכה כשמאות רגליים בועטות בי.
אז פשוט הייתי בבית היום.

20 לדצמבר, מיטה

"טוב לראות אותך"
"רזית!"
"אתה מאוד שקט היום..."
"מה זה הכדור שלקחת עכשיו?"
"למהיש לך ספריי פילפל ביד?"

18 לדצמבר, ספסל.

נרקומנים מתנדנדים
פליטים אפריקאים חסרי מעש
כשהרחובות שסביב תחנה מרכזית בלילה
מרגישים הרבה פחות מאיימים
מרוטשילד קינג ג'ורג' במשך היום
אז אתה מבין כמה שזה דפוק.

16 לדצמבר, יקיצה מאוחרת

חלמתי שאני נתקל בך.
בהתחלה אני מנסה להתעלם. אחר כך את ניגשת אלי. את מסבירה שהכל היה טעות, שפשוט לחצת על איזשהו כפתור שחסם אותי בלי לשים לב. זה היה רק חלום והתודעה שלי היתה מטושטשת, אז סלחתי. ודיברנו על מה שקורה וסיפרתי לך על כל מה שעובר עלי מאז ועל זה שהחלטתי לא לוותר אפילו שזה קשה.
אז את החסד שלך קיבלת בחלום. אבל במציאות מה שעשית הוא בלתי נסלח. את יודעת מי אני ואת יודעת מה אני מסוגל ולא מסוגל לעשות. מכירה טוב טוב את האישיות שלי ויודעת מי ומה אני. וגם אם לא היית בטוחה, יכולת לשאול. והכי גרוע: ידעת את המצב שלי ועם מה אני מתמודד. רשלנות פושעת לכל דבר.
מכרת אותי. שחטת אותי על המזבח בשביל לחץ חברתי עם נפש של ילדה בכיתה ג' וידיים רצחניות של מבוגרים. יש לך מי קרח במקום דם. שיקרת לי. שיקרת לי כל השנים הללו. שיקרת לי לגבי כל מה שאת. ואת משקרת לעולם. משקרת בהתנהגות שאת מציגה, משקרת בשתיקה שלך לגבי האמת שאת מודעת אליה. האדמה לא סובלת משקלו של שקרן עליה, וגם לא הגרון שלי.
את לא בן אדם יותר בחוויה שלי. את לא יותר מצלקת שמתעוררת לכאוב מדי פעם. את לא ראויה להזדמנות שניה. את לא ראויה לסליחה שלי. גם בחלום לא.

13 לדצמבר, בוקר

מתחילה להימאס עלי הרוטינה הזו של מחשבות לילה במשך כמה שעות עד שהחלון מואר לגמרי ומסתבר שלא ישנתי.
אני רוצה לישון מתי שבא לי.
אני רוצה לחשוב על מה שבא לי.
אני לא רוצה שיפלשו לתוכי יותר עם המילים והתודעות שלהם. אני רוצה את הגוף והמחשבות שלי לעצמי.
חוסר שליטה מוחלט.
הולך, מדבר, נראה רגיל, מחייך למוכר בחנות ואומר תודה לנהג של האוטובוס. הם לא יודעים שיש רחובות שאני לא הולך בהם. הם רק יודעים שאני הולך. הם לא יודעים על הסימנים שיש לי מתחת לחולצה. אם אני אתמוטט באמצע הרחוב, זה יפתיע. אם אני אקח כדור, אף אחד לא ישים לב. אף אחד לא ישים לב למיכל תרסיס גז מדמיע בתוך האגרוף שלי שמוריד אולי באחוז אחד את החשש שחבורה מבעלי התודעה והעיניים עורכים לי מארב באמצע הרחוב.
רבע סיבוב לכאן, רבע סיבוב חזרה. ניצרה פתוחה, ניצרה סגורה. כשהיא פתוחה כל מה שנותר זה לכוון לעיניים וללחוץ. אני מדמיין שזה יעזור. מנסה לדמיין שזה יתן לי מספיק זמן לברוח.

10 לדצמבר, הביתה מהר

אני רואה חברים כותבים ואומרים דברים על אמון מוחלט במתלוננת והפחד גואה בי. דברים שפעם היו סוחפים אותי אחריהם ועכשיו פתאום נראים כמו אקדח מוצמד לרכה שלי. הם לא יקשיבו. הם לא ירצו לשמוע.
אני הולך ברחובות צדדיים, רחוק מאזור סנטר ורוטשילד, עם מיכל של תרסיס גז מדמיע ביד אחת. אני רוצה להיות בבית כל הזמן ולהעלם.

10 לדצמבר, קנקן תה של בוקר

אתמול היה התקף. לא גדול. התגברתי בלי קלונקס. נשמתי עמוק ולאט ודמיינתי חסד יורד משמיים מסביב וישר על הראשים של כל אלו שפגעו בי. התפללתי שיסלח להם והמשכתי לנשום עד שנרדמתי עם הבגדים.

8 לדצמבר, אוטובוס הביתה

הייתי בסנטר. לגיחה קצרה. בסנטר המפחיד.
על קלונקס.
עברתי בדיקת תיק והמדכתי במהירות אל הקומות העליונות, איפה שאין כמעט אנשים.
קניתי סט של מדבקות צבעוניות ומיכל של ספריי פילפל.
ריחפתי למטה כשאני מוגן בריפוד העננים הרך של הקלונקס ובמיכל גז מדמיע. ברחתי החוצה.
בפעם הבאה נעשה קעקוע. אם יכאב מספיק לא נצטרך קלונקס.

3 לדצמבר, שומר על האחיינית ושומע מוזיקה

שיתנצלו על הדבר הנכון ואז נשמע אותם.
אם יבואו אלי עם התנצלות של "סליחה, פשוט חשבתי והאמנתי כי אמרו לי" אז שיעופו לי מהעיניים מבחינתי. אני לא קונה את זה שמי שמודע לנסיבות באמת יכול להאמין שרוב הסיכויים שזו תלונה אמיתית. אני בטח לא מאמין שמי שמכיר אותי ויודע איזה סוג של טיפוס אני באמת יכול להאמין לדבר כזה.
אז בלי "סליחה שהאמנתי" כי לא האמנתם.
"סליחה שמכרתי אותך בשביל לחץ חברתי ומשחקים פסבדו-אידאולוגיים" - כזו התנצלות ואז אולי אולי אולי יש מה לדבר.

30 לנובמבר, הבוקר הגיע מהר

מישהי שאמרה, מישהו שהאמין, מישהו שעמד מהצד ולא הגן עלי, עוד שם ועוד שם ולאט לאט אני מבין שמה שיש לי ביד זה רשימת חיסול. אני לא אוהב את זה.

28-29 לנובמבר, שקט בלילה

אני רוצה רחמים כמו לבודהא.
אני רוצה את הכוח לסלוח להם.
אני רוצה דם כמו לישוע, כזה שיזרום וישתוף את כל החטאים של העולם.

27-28 לנובמבר, תה של לילה

השאלה למה לוקחת אותי תמיד לאותו מקום.
לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד.
לא אמרתי שום דבר רע לאף אחד.
רק דבר אחד נשאר:
מכוער.
בגלל הבטן הזאת.
בגלל הבליטות הללו בצדדים.
בגלל כל המידות הללו שגורמות לי להיות מפלצתי ובלתי נסבל.
אין הסבר אחר.

24 לנובמבר, ערב של יום גשום

פשוט הייתי רוצה שהכל יהיה אחרת. שאנשים יהיו נחמדים אחד לשני כברירת מחדל. שלא יחפשו את מי לשנוא. זה לא דבר קשה לעשות.
מת שיקרה משהו. מן פיצוץ שישנה אותם.
כואב.

21 בנובמבר, ערב, לפני הארוחה הראשונה של היום

אני לא אוכל הרבה עכשיו.
לפעמים כי אני לא רעב, לפעמים כי אני רוצה להיות רעב.
הטבעות שלי עוברות בין ההצבעות. מהקטנה לגדולה יותר. הטבעות הגדולות רופפות.
אני לא יודע כמה קילוגרמים איבדתי בחודש האחרון ולא מעניין אותי לבדוק.

אני לא יודע אם אני אוהב כשכואב לי פיזית. אני לא יודע בשביל מה אני מעוניין בזה. אני לא יודע אם זה כדי להסיח את הדעת.
זה לא ניראה כמו הדבר הכי חשוב עכשיו.

20 לנובמבר, אוטובוס הביתה מפגישה טיפולית

"אתה לא צריך לפחד, אתה צריך להרגיש חופשי ללכת בראש מורם כי לא עשית כלום. הם אלו שצריכים להתבייש ממך."

אני לא מתבייש. אני פשוט מפחד.
אני אשם בתודעה שלהם. זה מספיק אלים.

הפחד הכי גדול שלי כרגע: המשולש שבין שדרות רוטשילד,  הסנטר והבימה.

19 בנובמבר, משמעת ציור ליום

זה הרנסנס של הכאבים שלי.
נמאס לזייף חיוך.
נמאס לשמור הכל בבטן.
נמאס לספוג ולא להתנגד.

לקום.
להשיב מלחמה.
לבכות.
לצרוח.
לחתוך.
למרוח.
לצייר.
לכתוב.

פתאום אני מצייר טוב יותר.
אולי בסוף עוד תצא לי מזה תערוכה.

18-19 לנובמבר, לפנות בוקר

על מי אני מנסה לעבוד.
כל הזעם שלי יעלם ברגע שאחת מהן תבוא ותגיד שהיא מתנצלת. בדימיון אני שולח אותה לעזאזל. במציאות הדמעות יתחילו לזרום כי ככה אני תמיד.

17-18 לנובמבר, לפנות בוקר.

אני אעבוד על חמלה. אני אנסה להבין אותך ואת המניעים שלך. אני אפילו אנסה להבין כמה כואב לך.
אבל בשדה הקרב, כשהמלחמה הזו היא החובה שלי, כל זה יעלם. ואז ממש לא אכפת לי מי את ומה הניע אותך לניסיון הפתטי שלך לנקמה במין האנושי.
יהיו בי רחמים. הרבה רחמים. אבל לא בשדה הקרב.

Field of red straws project

17 לנובמבר, תה מרגיע אותי

"אני מכירה אותך, אני יודעת שלא עשית דבר כזה."
"אני מכירה אותך, אני יודעת שלא עשית דבר כזה."
"אני מכירה אותך, אני יודעת שלא עשית דבר כזה."
"אני מכירה אותך, אני יודעת שלא עשית דבר כזה."

אבל כשאמא של הרוצח אומרת למראיין ש"הוא ילד טוב" זה לא ישכנע אף אחד.

15 לנובמבר, מוצ"ש לבד

רמה גירש את סיטה.
הוא ידע שהיא היתה נאמנה לו. אבל הציבור אמר את דברו.
רמה גירש את סיטה. לא כי היא לא היתה נאמנה לו. אלא בגלל שהציבור חשב שהיא לא היתה. ואם המלך לא יפעל כראוי, הציבור לא יפעל כראוי.
רמה גירש את סיטה בכאב רב.
אני חושב על הקרב שאני יוצא אליו. על הדעה של הציבור עלי. והמחשבה המפחידה ביותר עולה בי: איך ניצחון שלי ישפיע על נפגעות אונס והאם זה ימנע מהן להתלונן?
אני מוצא את עצמי אוחז את הידית שמסיתה את הרכבת כדי להציל את הנוסעים שעליה. ואני גם האדם הבודד שעומד על המסילה וידרס כדי להציל אותם. אני אוחז בידית וחושב רק דבר אחד:
אני הרבה פחות טהור מהמלך רמה.

14-15 לנובמבר, לילה של ערב מתיש

החיים הללו היו גדולים עלי גם לפני כל זה.
אני רק רוצה את פיסת השקט שלי סוף סוף.

14 לנובמבר, מחוץ למיטה

יום מיטה.
כי יש עולם בחוץ.
כי ברגע שמורידים את השמיכה מהראש הכל מתחיל מחדש. המחשבות. התודעות שלהם שצורחות מסביבי, מאשימות. הצרחה הזאת שמתיימרת לנקות את העולם מהשקרים שלהם ונתקעת בגרון כי אין לה לאן ללכת.
עד שחושך בחוץ. ואז בטוח לצאת.

13 לנובמבר. חזרתי הביתה מהר.

זהו. אני לא יכול לצאת מהבית. גם לא לאזורים של החרדים.
זה מתחיל ברעידות ונשימות כשאני בדרך החוצה. תחושת אי נוחות איומה עם כל האנשים מסביבי. נשימות. נשימות. גרון. חזה. רעידות. רעידות. עוויתות שגורמות לשרירים ולגב לכאוב ולהיתפס. דברים נופלים לי מהידיים, אני עומד ליפול על הריצפה, על המדרכה, לא.
רק בבית, במכונית, בבית.
זהו.

10 לנובמבר, לבד בבית בערב

מחשבות שעולות לי בין לבין:
כל פעם נזכר במישהי זו או אחרת שהייתי איתה לפני שנים ומתחיל לסרוק את כל החוויה איתי איתה. מחפש בנרות משהו שיכול להתפרש כתקיפה מינית בהגדרות הרחבות ביותר. מחפש ולא מוצא. ותוך כדי התקף חרדה מתגבר.
אני כבר לא יודע מה אמיתי.

9 לנובמבר, בוקר ולא ישנתי

ואז פתאום באות מחשבות חדשות והגוף סומר מפחד.
מה אם הם יגיעו שוב? מה אם הם שוב ידפקו על הדלת מוקדם בבוקר ויקחו אותי למעצר?
הפחד שנגמלתי ממנו.
הפחד שזה יקרה שוב.
כי בפעם שעברה גם לא עשיתי כלום. אבל זה לא הפריע להם. מה אם גם הפעם?
הקרב הזה הוא החובה שלי.
האם אני אמיץ מספיק בשבילו?

8-9 לנובמבר, עוד מעט בוקר

את בן אדם משכיל.
את לא סובלת משום סוג של לקוי שכלי או אוטיזם.
אין סיכוי שאת לא מבינה את המשמעות של להאשים מישהו בדבר נוראי רק כי שמעת מישהו אומר משהו נגדו, בלי כל הוכחה ובלי לדבר איתי אפילו.
אל תדברי איתי בסיסמאות, אל תתחבאי מאחורי אידאולוגיות. 
את יודעת שמה שעשית זה דבר רע.
את יודעת.

8-9 לנובמבר, קנקן תה ריק בסלון אחרי חצות

ועכשיו נכנסנו לשלב הנשגב ביותר.
השלב של לבהות באוויר להרבה זמן בלי לשים לב.
השלב שלא בא לאכול.
השלב ששום דבר לא מהנה.
השלב שמחפשים איזו מוזיקה לשמוע ומגלים שפתאום לא מתחשק שום דבר.
השלב שכל הזמן נמצאים על סף התייבשות כי מרוב מחשבות וחוסר ריכוז שוכחים לשתות.

כואב. פיזית. בין החזה העליון לגרון התחתון.
התקף חרדה ראשון כל בוקר במיטה ולמשך שאר היום.
שלושה כדורי הרגעה ביום. יותר מזה אסור.

העורך דין אומר שזה ימשך שנתיים.
אני מקווה שהם יעברו מהר.

6-7 לנובמבר, כמעט בוקר

אז אחרי כל השנים הללו, החברות שהיתה לנו, השיחות שהיו לנו, הצחוקים והדמעות, אחרי כל זה פשוט בחרת ברוח רפאים על פני.
חסמת אותי מהחברים, לא ענית להודעות, פשוט כי אמרו לך ששמעו שעשיתי. לא פנית אלי, לא שאלת, לחיצה קטנה שלא כאבה לך אפילו.
אחרי כל השנים הללו מסתבר שבעורקים שלך יש מי קרח.
בחרת בצד של הרעים. כי ככה. כי סתם.
בעוד שנים, כשתביני כמה טעית, לא יכאב לך חצי ממה שהכאבת לי.

6 לנובמבר, אחהצ רגוע

שום דבר לא השתנה מאז התיכון. עדיין מתנכלים למטרה הקלה.
אצל ילדים, הביריון לא צריך תירוץ. הוא פשוט מצביע וצוחק.
אבל אצל מבוגרים זה שונה. הם צריכים תירוץ. הם צריכים סיבה. הם צריכים אידאולוגיה.  הכל כדי לא להודות שהם אותו ביריון מהתיכון. ושהם מתנכלים לי סתם, כי אני מטרה קלה.
לא עוד.

5 לנובמבר, ערב רגוע בבית.

אני מפחד.
לא מהאוייב.
אני מפחד מהשינאה שעלולה לצוץ בי כלפיו.
אני מפחד לא מהמלחמה.
אני מפחד שאמצא בה הנאה.
אני מפחד להפוך לאלו שפגעו בי. להיות כמוהם ולהצדיק אלימות באידאולוגיה.
אני מפחד
מהגרזן של רסקולניקוב
אצלי ביד.

5 לנובמבר, בדרך לעורך דין

בדרך למלחמה.
בדרך לעשות את מה שצריך.
שונא מלחמות. שונא את כל הרעש. שונא לחשוב על מה שהולך להיות.
מפחד. מהרגשות שיציפו אותי.
מפחד לראות עוד פעם את הדוכן הגבוה של השופט, את הכיסאות, את לוחות העץ, את הסמל והדגל והמדים של משמר בתי המשפט ואת העורך דין שלי עם הגלימה השחורה הזאת.
חייב.
לא בחרתי בזה.
הייתי הרבה יותר חסר אונים אם לא הייתי יוצא למלחמה הזאת.
אני כועס על האוייב הזה על שגורם לי להילחם בו.

צעקות

3-4 לנובמבר. אני כבר לא אשן הלילה

חיים שלמים של לעשות את זה כמו שצריך.
תמיד בעדינות. תמיד בהתחשבות. תמיד עם "זה בסדר?" "להמשיך?" "את בטוחה?"
תמיד לחשוב עליה קודם. תמיד.
ואחר כך לשאול אם היה בסדר. ולדאוג שהיא תחייך ותגיד כן. תמיד.
ואז הם באים ואומרים שפגעתי. אפילו לא יודעים במי. רק שפגעתי. הם לא שאלו. הם רק מאמינים. מאמינים לרוח רפאים שהתלוננה. לרוח רפאים ששונאת אותי.
כמויות של נוגדי דיכאון מכל הסוגים במשך שנים. אני לא יכול לאנוס אף אחת גם אם רציתי. לא בלי הסכמה ושיתוף פעולה מלא וגם אז לא בטוח. גם אז רק אולי.
חיים שלמים של להתבונן בגברים בטלויזיה וברחוב ובסביבה הקרובה. להיגעל מהם. להקדיש את כל ההוויה שלך לא להיות כזה. שנים על גבי שנים של מאמץ, דמעות, ניכור חברתי והשפלות בגלל שאתה לא מסכים להיות כזה.
וברגע אחד.
ברגע אחד.
חוסר אונים מוחלט בידיים של שקר.
אז כמו עכשיו.
-----------
היום כדורים
מחר מרפאה
אישפוז
אישפוז
אישפוז

3 לנובמבר, על אוטובוס הביתה להקיא

ניצחתי.
הייתי בדיזנגוף סנטר.
נכנסתי, יצאתי. הייתי.
לבד.
קודם שלחתי הודעה לבנות ושאלתי אם מישהי בסביבה. לא היתה תשובה.
חשבתי ללכת הביתה. הלכתי במורד הרחוב, עצרתי, הסתכלתי לכיוון השני, לכיוון הראשון ואז פשוט עשיתי את זה בלי לחשוב. הוצאתי את הקופסה הקטנה ובלעתי קלונקס. הלכתי לכיוון האוטובוס.
בדרך פגשתי את פרמאננדה, הקדוש של תל אביב, ונתתי לו תרומה. על האוטובוס היה תינוק. זה היה נחמד.
ירדתי, שלום לשומר ואני בפנים.
עיניים על הריצפה, לא להיתקל באף אחד מוכר ובעייתי שחושב עלי. מהר מהר.
קניתי ארבעה עטים גרפיים. קניתי ספר סקיצות. קניתי קטורת לאלוהים שלי.
עכשיו אני יכול להמשיך לצייר.
יצאתי החוצה. מהר.
בדרך הביתה להקיא, או משהו.

3 לנובמבר, אחרי התקף חרדה של בוקר במיטה.

הפנטזיה שלי:
יום אחד מתפרסמת הודעה אנונימית: זה הכל היה מעשה קונדס. מצטערים על הכל. סליחה אם נפגעת.
אחת אחרי השניה הן פונות אלי: סליחה. טעינו. היינו צריכות להקשיב יותר, לבדוק יותר.
זה כל מה שאני רוצה.

2-3 בנובמבר, מתאושש מהלוריבל 2:30 בלילה

יש כדור כתום ויש כדור לבן.
היום התעוררתי בצהריים, לקחתי את הלבן וחזרתי לישון. הלבן גורם להכל להתערפל.
"זה נגד פגיעה עצמית" הוא אמר לי. משום מה הם תמיד חושבים כאילו השריטות והסימנים שלי זה הדבר הכי חשוב ורציני לטפל בו. כשזה כל דבר אחר הם מזלזלים ואטומים. אבל רק לא שיהיו לי סימנים על העור, כאלו שמוכיחים בעין.
---------
כשהגעתי לגיל 18 חשבתי שנגמרה הביריונות. אבל זה אף פעם לא נגמר. מבטים של שנאה בכל מקום. במכללה, במקום העבודה, תמיד, בכל מקום. תמיד להגיד לעצמך שזה הכל בראש. לעצום עין לנוכח המציאות. ואז מנדים אותך, מתנכלים לך, פוגעים בך, מפטרים אותך.
אוכלוסיות שאמורות לקבל שונה וחריג. אנשים חושבים. קוראים ספרים. נפגשים וחוגגים ביחד כמה שהם שונים. אבל לא אני. אותי יסמנו. אותי יבעטו. עלי ידברו. ממני ירחיקו אנשים.
משטרה ובית משפט, בית מעצר, סוהרים, תקשורת, עיתונים, מה אי פעם עשיתי לכם? שוב, מטרה קלה. לא יכול לדבר. שוב הילד ההוא שהמקובלים התנכלו לו.
אנשים שאומרים שהם מאמינים בצדק. עם סיסמאות. פמיניזם, אנרכיזם וטבעונות. רק אידאולוגיה. רק סיסמאות. לא בני אדם. לא צדק אמיתי. הנה בא המוזר הזה. החלש הזה. נרמוס אותו כי אפשר. נרמוס אותו ונמציא כל שקר כדי לצאת המוסריים ביותר.
אני הילד ההוא. שהם שונאים. כי הוא בצד. חריג. מדבר אחרת. לא מבין את השפה שלהם. אתם לא יותר טובים. נשארתם מה שהייתם אז.

1-2 לנובמבר, התקף בסלון, 2 בלילה

וזה שוב קורה.
האשמות מופצות לכל עבר בזמן שאני לא יכול להגיב. עכשיו כמו אז. אותו הדבר.
אז כשהעולם דיבר עלי בכל הערוצים. עורך דין אמר בשמי שברירי מילים כשאפשר ואני לא יכולתי להגיב. רק לשבת במקום קטן ומסורג שאי אפשר לצאת ממנו. להתעניין בחיים של הנרקומן שישן לידי כדי לשכוח שהדם שלי שפוך על כל האוויר בחוץ.
עכשיו אין נרקומן שישן לידי. עכשיו אני הנרקומן. שולף קופסה קטנה מהכיס ובולע כדור קטן וכתום שיום אחד לא יספיק ואצטרך לקחת שתיים. נותנים לי מה לעשות עם הפה והגרון כי אי אפשר לצרוח.
אני לא הטיפוס שמאמינים לו. אני הטיפוס שמאשימים אותו.
אני לא יודע בשביל מה להיות טוב. זה לא משתלם. אני פשוט עושה את זה. העולם בחוץ חושב שעשיתי זוועות. והסוד הקטן שלי הוא שאני לא יודע לדבר בשפה שלהם. אז הם יכולים לנצח אותי בזירה הזו. לדבר.
אדם חי בארון קבורה. עמוק מספיק שאיש לא ישמע צרחות. צפוף מספיק בשביל שהידיים והרגליים לא יוכלו לחבוט. על המצבה שלמעלה הם כתבו ציטוט שלא אמרתי בחיים.
אז כמו היום. זה לא נגמר.

1 לנובמבר, שבת בבוקר במיטה, 12:40

שבת בבוקר וזה התחיל.
לא הספיק לקרות שום טריגר.
אני זוכר בדיוק על מה חלמתי ואין לזה שום קשר.
פשוט התחיל.
דיאלוגים, הגנה עצמית מפני האשמות באוויר. נשימות. סחרחורת ואני עוד במיטה.
אני במקום הבטוח שלי, מיטה מוקפת סימנים קדושים ותמונות של אנשים שאני אוהב. אני בוחר להכניס לכאן רק את מי שאני בוטח בו. לישון איתי. להתעורר איתי. לא הזמנתי את הקולות הללו. אין להם זכות להיות בו. אין להם זכות להיות בכלל, לא בראש שלי ולא מחוצה לו. אבל כאן, במיטה הזאת, בחדר הזה, במיוחד לא.
בא לי ואני לא אחתוך. אבל אם כן, אני יודע אילו סימנים זה יהיה הפעם. הכל מתוכנן. אז אני מצייר במקום. ואחרי זה אני מצלם ומעלה וסופח לייקים כי זעקה שלא נשמעת אינה קיימת. זכותי שישמעו אותי אחרי שרוב החיים שתקתי. אולי בגלל ששתקתי זה קורה לי עכשיו? אולי אם הייתי מספר על עצמי יותר בגלוי לא היו אומרים דברים שהם לא נכונים?
קצת מוזיקה זה מה שחסר כאן עכשיו. אין מצב שספר אני אצליח לקרוא. השמיכה מכסה אותי בקושי ולא מגינה מהדקירות (עכשיו הדקירות בעור הגיעו).

31 לאוקטובר - 1 לנובמבר, חונה בצד הכביש הרטוב, 1:30 בלילה

אני שומע את התודעה שלהם זוממת עלי. מדברת עלי. משקרת עלי.
כשאני לבד ויש מספיק שקט אני שומע את התודעות שלהם טוב טוב מאחורי הגב שלי.
בלי שאני נותן כל הוראה, התודעה שלי ניגשת. מנסה להסביר. להגן עלי. לספר את האמת. והם מגיבים. ואני מגיב. בדו שיח חירש אילם ואטום, נטול תוצאות.
התודעות שלנו רוקדות בלהט אלים של גיהנום. מחזיקות ידיים ושוברות את האצבעות. מסתובבות במעגל שלא ברור איפה הוא התחיל ולא ברור איך הוא יגמר, אם בכלל.
אני עייף והתודעה ממשיכה.
אני עייף והם ממשיכים לדבר עלי.
-----
ונניח שלא היתה לבני האדם היכולת לשקר.
הייתי נותן את הקורבן הזה. אין לי על מה לשקר. אבל הם, הייתי רוצה שבמקום תלונה אלמונית על דבר שלא היה ובוחרים להאמין בו פשוט יאמרו את האמת: שונאים אותך. מרגע שהגעת. לא יודעים למה. זו פשוט מחלה שלנו עם עצמנו.
ככה פשוט.
בלי שקרים, בלי מניפולציות, בלי פוליטיקה.
פשוט האמת.