זה מתחיל וזה לוחץ ואי אפשר לעצור את זה. זה גדול וזה חזק ואי אפשר להדחיק, לבלוע. לא חשוב כבר ממה זה התחיל. לפני דקה או שעה. זה היה ונגמר ואז הזה פשוט התחיל. כדורים, נשימות ולהתעלף על המיטה. להתעורר בצהריים או באמצע הלילה ולבלוע לבלוע, שזה לא יחזור.
Sunday, November 22, 2015
Monday, November 16, 2015
נשק
התעוררתי בארבע לפנות בוקר לאחר סדרת חלומות זוועה. אין סיכוי שאני חוזר לישון. ככה זה כשאתה במלחמה. הנשק שלי הוא האומנות שלי.
Thursday, November 12, 2015
בולע וממשיך
כשמשהו צץ. כשאני רואה פנים מפחידות, מקום מפחיד, משהו שצריך להתמודד בשביל המאבק.
בולע וממשיך.
רועד, סחרחר, וממשיך.
עד לנקונה שאי אפשר יותר.
ואז נעלם.
Tuesday, November 10, 2015
הילל בן שחר
רק אני מנסה להכיר אותם לפני שאני שופט.
רק אני נחמד לכולם כברירת מחדל.
רק אני מבקש סליחה כשדורכים עליו.
לא נורא. הם לא יודעים שאני בונה לעצמי גוף של מלאך.
Monday, November 9, 2015
תאור מפורט
זה מתחיל ברעידות והנשימה נהיית מהירה יותר. עם מחשבות לפני או אחרי, אני כבר לא יודע.
בהמשך הנשימות נהיות כבדות יותר וגם הרעידות. הפנים מתחילים לכאוב. העור. מן דקירות כאלו. והתחושה שאין לאן לברוח.
ממשיכים בהתמודדויות. נשימות איטיות, מחשבות חיוביות ותפילות. להגיד לשד שילך. הוא נלחם, אני נלחם חזרה. כשאין יותר מה לעשות אני פשוט מניח כדור מתחת ללשון.
Thursday, November 5, 2015
המקום הבטוח שלי
מאחורי המקדש הקטן. יש שם שדות מצד אחד ואגם מצד שני ודשא עם פרות ועגלים. אני קוטף עלים מהעץ ונותן לעגל כי הוא אוהב את העלים שהוא לא יכול להגיע אליהם לבד. אני יושב על שפת האגם שבקצה החורשה. במים מתרחץ ג'מוס אחרי יום עבודה בשדות האורז. אפשר לשמוע את הילדים במדרסה מדקלמים פסוקי קוראן. שקט. שקט.
Tuesday, November 3, 2015
היום לפני שנה
אני קם בבוקר לצד המלאך שגאל אותי אתמול בלילה. מנשק אותה לשלום ויוצא לפגישה שקבעתי במגדל גבוה עם עורך דין. בהרגשה שאני יוצא למלחמה. לא יצאתי למלחמה. אף פעם. את האומץ הצלחתי לגייס ממה שאמרת לי אתמול: "אתה כל כך לא מזיק. רואים את זה עליך מיד." אני שואב אומץ מזה שבטחת בי. מזה שבאת אלי, כשבקושי הכרנו עדיין, ובטחת בי מספיק כדי להיות איתי כל הלילה. אני שואב אומץ מהאמת שאת יודעת עלי. מהאמת שאת מזכירה לי. מהאמת שתנצח.
Monday, November 2, 2015
מרכבה
בעולם שבו אמת היא שקר, כל צעד הוא כואב. כל מה שהצלחתי לבנות בקושי רב, הכל התפורר ביום שהם התחילו לדבר. כל מה שנשאר זה מעשה מרכבה. לפעול את האמת. גם שאני היחיד. אני בונה לי גוף של מלאך והוא יתמלא כשהניצוצות יעלו.
Sunday, October 18, 2015
סכינים
אירוניה זה כשאני מרגיש יותר בטוח לצאת לרחוב כי הפחד של כולם מונע מהם לצאת.
כשכולם מתחילים להתעניין בכלי הגנה עצמית וזה נשמע לי קטנוני ובכייני.
Sunday, October 4, 2015
תמונה של לילה אחד לפני
היום לפני שנה. יום לפני שהכל התפרץ.
תראו איזה תמונה רגועה. של יום ולילה מדהימים לפני שנה בדיוק. אבל הנשימה שלי מאיצה וגם הלב. כי אני זוכר בדיוק מה היה יום אחרי. כולם הלכו הביתה. Xhui Chan. נשארה לישון קומה למטה. בבוקר אמרה להתראות. היו לי צ'ורוס קרים מאתמול. נרדמתי קצת על מזרון שהיה מונח בסלון. כשהתעוררתי קיבלתי הודעה. ואז הכל התחיל ועדיין לא הסתיים.
תמונה של אנשים שאוהבים אותי שמזכירה כמה הם אוהבים אותי. תמונה שצולמה לילה לפני שהעולם התחיל לחשוף כמה באמת הוא שונא אותי.
Tuesday, September 29, 2015
משימה: תרגום שיר, Alive / Sia
משימה: תרגום שיר,
"עודני חיה" / סיה
Alive / Sia
נולדתי בסופת רעמים
התבגרתי בן לילה
שיחקתי לבד
משחקת עם עצמי
שרדתי
רציתי כל שלא היה לי מעולם
כמו האהבה שמגיעה לכל מי שחי
עטיתי כתונת קינאה ושנאתי זאת
אך שרדתי
(פזמון)
היה לי כרטיס בכיוון אחד למקום אליו הולכים כל השדים
שם הרוחות לא משנות כיוון
ובאדמתו דבר לעולם לא יצמח
לא שום תקווה, רק כזב
ואתה לומד לבכות אל תוך הכר
אך עוד אשרוד
עודני נושמת
אני חיה
מצאתי נחמה במקומות המשונים ביותר
שבמעמקי תודעתי
את חיי ראיתי בפני אדם זר
והיו אלו פניי
(פזמון)
היה לי כרטיס בכיוון אחד למקום אליו הולכים כל השדים
שם הרוחות לא משנות כיוון
ובאדמתו דבר לעולם לא יצמח
לא שום תקווה, רק כזב
ואתה לומד לבכות אל תוך הכר
אך עוד אשרוד
עודני נושמת
אני חיה
לקחתם זאת ממני, אך עודני נושמת
עשיתי כל טעות וטעות
שרק אפשר היה לעשות
נטלתי ונטלתי ונטלתי כל שנתתם
אך מעולם לא ראיתם שאני כואבת
ידעתי מה אני רוצה, שלחתי יד ולקחתי
עשיתי כל מה שאמרתם שלעולם לא אצליח
אמרתי לכם שלא ישכחו אותי לעולם
והכל למרות ואף על פי מעשיכם
עודני נושמת
אני חיה
לקחתם זאת ממני, אך עודני נושמת
🔴
➡ http://genius.com/Sia-alive-lyrics
➡ https://m.youtube.com/watch?feature=youtu.be&v=-xJrcWtM6jQ
🔴
פרשנות השיר על סמך דברים שקראתי אודות השיר והיוצרת בצירוף תחושותי האישיות
השיר פותח בהצהרה "נולדתי בסופת רעמים" ומבשר על תנאי פתיחה קשים. סיה מצהירה על מצב של בדידות, אולי התבגרות כאדם חריג "שיחקתי לבד, משחקת עם עצמי". אפשרי שהשורה "משחקת עם עצמי" מרמזת על התבגרות וגילוי מיני. היא ממשיכה ומתארת את חריגותה ומה שלא היה לה, כולל "האהבה שמגיעה לכל מי שחי", זכות וצורך בסיסיים שנמנעו שהובילו לקנאה בסביבתה ותסכול רבים: "עטיתי כתונת קינאה ושנאתי זאת".
הבית השני עוסק בהפרעותיה הנפשיות של סיה: "מצאתי נחמה במקומות המשונים ביותר; שבמעמקי תודעתי". היא מתארת מצב של דיסוציאציה בו היא מתבוננת בפניה וכאילו רואה אדם אחר. ידוע כי סיה נוהגת להופיע כשפניה מוסתרים.
בבית השלישי היא מתארת את אטימות הסביבה למצבה הנפשי: "מעולם לא ראיתם שאני כואבת" לאחר ש"נטלתי כל שנתתם", מן הסתם הניסיון לכפות עליה קונפורמות. אך היא מתריסה ומצהירה חזקה לסביבתה כי הצליחה לשמר את יחודיותה "למרות ואף על פי מעשיכם" וכנגד חוסר האמון והזילזול של סביבתה: "עשיתי כל מה שאמרתם שלעולם לא אצליח" ו"שלחתי יד ולקחתי", התנגדותה העיקשת לנסיונות ההגבלה של סביבתה למנוע ממנה לממש את יחודיותה.
בפזמון החוזר היא מתארת מקום אפל של מוות ושדים שבו דבר לא צומח, תקווה לא קיימת וכל שנותר הוא לבכות. ובתוך התנאים הקשים הללו הצליחה לשרוד כנגד הסיכויים כפי שמתבטא במילים החוזרות: "עודני נושמת" "אני חיה". השורה "לקחתם זאת ממני, אך עודני נושמת" מראה את מאבקה העיקש בסביבה ומוסכמות המאיימים לשבור את רוחה ולקחת ממנה את יחודיותה וכל מה שהיא, אך היא חיה ונושמת למרות זאת.
סיה אינה מפרידה בין יחודיותה לבין החיים עצמם. מבחינתה, הניסיונות לכפות עליה דרך חיים לא לה כמוה כניסיון לקחת את חייה, להמית אותה. השמירה על עולמה הפנימי היא מבחינתה המשך הקיום, החיים, כמו להמשיך לנשום.
🔴
"עודני חיה" / סיה
Alive / Sia
נולדתי בסופת רעמים
התבגרתי בן לילה
שיחקתי לבד
משחקת עם עצמי
שרדתי
רציתי כל שלא היה לי מעולם
כמו האהבה שמגיעה לכל מי שחי
עטיתי כתונת קינאה ושנאתי זאת
אך שרדתי
(פזמון)
היה לי כרטיס בכיוון אחד למקום אליו הולכים כל השדים
שם הרוחות לא משנות כיוון
ובאדמתו דבר לעולם לא יצמח
לא שום תקווה, רק כזב
ואתה לומד לבכות אל תוך הכר
אך עוד אשרוד
עודני נושמת
אני חיה
מצאתי נחמה במקומות המשונים ביותר
שבמעמקי תודעתי
את חיי ראיתי בפני אדם זר
והיו אלו פניי
(פזמון)
היה לי כרטיס בכיוון אחד למקום אליו הולכים כל השדים
שם הרוחות לא משנות כיוון
ובאדמתו דבר לעולם לא יצמח
לא שום תקווה, רק כזב
ואתה לומד לבכות אל תוך הכר
אך עוד אשרוד
עודני נושמת
אני חיה
לקחתם זאת ממני, אך עודני נושמת
עשיתי כל טעות וטעות
שרק אפשר היה לעשות
נטלתי ונטלתי ונטלתי כל שנתתם
אך מעולם לא ראיתם שאני כואבת
ידעתי מה אני רוצה, שלחתי יד ולקחתי
עשיתי כל מה שאמרתם שלעולם לא אצליח
אמרתי לכם שלא ישכחו אותי לעולם
והכל למרות ואף על פי מעשיכם
עודני נושמת
אני חיה
לקחתם זאת ממני, אך עודני נושמת
🔴
➡ http://genius.com/Sia-alive-lyrics
➡ https://m.youtube.com/watch?feature=youtu.be&v=-xJrcWtM6jQ
🔴
פרשנות השיר על סמך דברים שקראתי אודות השיר והיוצרת בצירוף תחושותי האישיות
השיר פותח בהצהרה "נולדתי בסופת רעמים" ומבשר על תנאי פתיחה קשים. סיה מצהירה על מצב של בדידות, אולי התבגרות כאדם חריג "שיחקתי לבד, משחקת עם עצמי". אפשרי שהשורה "משחקת עם עצמי" מרמזת על התבגרות וגילוי מיני. היא ממשיכה ומתארת את חריגותה ומה שלא היה לה, כולל "האהבה שמגיעה לכל מי שחי", זכות וצורך בסיסיים שנמנעו שהובילו לקנאה בסביבתה ותסכול רבים: "עטיתי כתונת קינאה ושנאתי זאת".
הבית השני עוסק בהפרעותיה הנפשיות של סיה: "מצאתי נחמה במקומות המשונים ביותר; שבמעמקי תודעתי". היא מתארת מצב של דיסוציאציה בו היא מתבוננת בפניה וכאילו רואה אדם אחר. ידוע כי סיה נוהגת להופיע כשפניה מוסתרים.
בבית השלישי היא מתארת את אטימות הסביבה למצבה הנפשי: "מעולם לא ראיתם שאני כואבת" לאחר ש"נטלתי כל שנתתם", מן הסתם הניסיון לכפות עליה קונפורמות. אך היא מתריסה ומצהירה חזקה לסביבתה כי הצליחה לשמר את יחודיותה "למרות ואף על פי מעשיכם" וכנגד חוסר האמון והזילזול של סביבתה: "עשיתי כל מה שאמרתם שלעולם לא אצליח" ו"שלחתי יד ולקחתי", התנגדותה העיקשת לנסיונות ההגבלה של סביבתה למנוע ממנה לממש את יחודיותה.
בפזמון החוזר היא מתארת מקום אפל של מוות ושדים שבו דבר לא צומח, תקווה לא קיימת וכל שנותר הוא לבכות. ובתוך התנאים הקשים הללו הצליחה לשרוד כנגד הסיכויים כפי שמתבטא במילים החוזרות: "עודני נושמת" "אני חיה". השורה "לקחתם זאת ממני, אך עודני נושמת" מראה את מאבקה העיקש בסביבה ומוסכמות המאיימים לשבור את רוחה ולקחת ממנה את יחודיותה וכל מה שהיא, אך היא חיה ונושמת למרות זאת.
סיה אינה מפרידה בין יחודיותה לבין החיים עצמם. מבחינתה, הניסיונות לכפות עליה דרך חיים לא לה כמוה כניסיון לקחת את חייה, להמית אותה. השמירה על עולמה הפנימי היא מבחינתה המשך הקיום, החיים, כמו להמשיך לנשום.
🔴
Monday, September 28, 2015
אותיות
לפני שנה שיניתי את תמונת הפרופיל שלי לאות. לא כי כולם שינו.
מישהי שאני מכיר שינתה. ביקשה שגם אני אשנה. סיפרה לי במה מדובר: קמפיין תמיכה בנפגעי/ות אלימות מינית. מי שנפגע או מכיר מישהו שנפגע, משנה את התמונה לאות הראשונה בשמו (ככה, כמו בכתבות, כשמטשטשים את הפנים ואומרים רק את האות הראשונה בשם).
שיניתי. חשבתי בעיקר על מישהי אחת שאני מכיר תוך שעשיתי את זה. למרות שיכולתי לחשוב על אחרים שאני מכיר. למרות שיכולתי גם לחשוב על עצמי כי גם אני מהנפגעים, יותר מפעם אחת במהלך חיי. אבל שיניתי וחשבתי בעיקר על מישהי מסויימת. וקצת אחרי זה, פתאום עוד ועוד אנשים התחילו לשנות את תמונת הפרופיל לאות. וזוהיתה האופנה האחרונה.
יומיים אחרי ששיניתי את התמונה, התחילו לדבר ולא הפסיקו.
באותה תקופה, הייתי פעיל בקבוצה פמיניסטית ברשת החברתית. כזאת שכותבים וקוראים ומגיבים. אמרו שם דברים. קראתי. הגבתי. זה זרק לי את המחשבה לכיוונים שלא הייתי מגיע אליהם לבד. אהבתי את זה.
ההתעניינות שלי בפמיניזם ומגדר לא התחילה אז. היא תמיד היתה אצלי כניראה.
כיתה ט'- המורה לאנגלית מבקשת לכתוב חיבור קצר לרגל יום האישה הבינ"ל. כתבתי. על איך שנשים מופלות לרעה כשבעצם הן צריכות להיות מופלות לטובה. על איך שגברים הביאו רק מלחמות ורוע לעולם ונשים צריכות לשלוט. המורה בחרה להקריא את החיבור לפני כל הכיתה. חשתי לא בנוח השפלתי מבט. לא כי התביישתי בדעות שלי. פשוט ככה הייתי תמיד. ילד ביישן, רגיש, שצוחקים עליו, שמרביצים לו כי הוא לא יחזיר. שקט. אף פעם לא מצביע בכיתה או מדבר לפני כולם. לא כדורגל. לא מצליח לעשות מתח בשיעור ספורט. לא מתנהג כפי שהיו מצפים מבן. פעם סטודנטית באה לכיתה עם סקר שבו צריך לסמן מ1-10 כמה אתה חש גבר וכמה אתה חש אישה. נדמה לי שסימנתי גבר: 5 או 4, אישה 7-8. לא ידעתי מה זה מגדר. אף אחד אז לא ידע מה זה קווירג'נדר. אני רק ידעתי שאני לא אוהב את הגבר כפי שהוא נתפס בדימוי המקובל. שאני לא רוצה להיות ככה.
גיל 17, חברה ראשונה. ביחד כי היא רצתה. אומר לה רק דברים טובים שיחזקו אותה. אומרת לי רק דברים רעים ומשפילים. גורמת לי לבכות פעם אחר פעם. "אתה תשלם על מה שכל גבר אי פעם עשה לי". סופג שוב ושוב ויום אחד צורח מבין הדמעות: "אני לא גבר!" היא צוחקת ולא מפסיקה לצחוק. אני חייב לפסיכולוג שלי מאז את הכוח שהיה לי בסופו של דבר לנתק איתה קשר.
גיל 30. אני חוזר מחו"ל אחרי חצי שנה ופוגש מישהי שהתגעגעתי אליה מאוד. היא מספרת לי שהיא לקחה קורס למגדר ושהיא פמיניסטית עכשיו. אני אוהב כל כך לשמוע אותה מדברת על זה. היא אומרת לי דברים שזורקים את המחשבה שלי לכיוונים שלא הייתי מגיע אליהם לבד. ואני אוהב את זה. אני קורא. אני מנסה לשים לב. אני מתחבר עם קבוצות פמיניסטיות.
אומרות שזה מאוד פוגע שגבר אומר שהוא פמיניסט. שרק אישה יכולה להיות פמיניסטית ושגבר הוא רק בן ברית. אז אני לא אומר פמיניסט. אבל הדבר שהכי כואב לי הוא שכינו אותי "גבר". פתאום, אחרי כל השנים, אני גבר.
אני בולע את כל מה שהן אומרות. הן לא כמו הידידה הזאת שלי עם הקורס במגדר. הן הרבה יותר... אינטנסיביות. אני משתדל לקבל. פשוט לקבל. כי החוויה שלי במרחב שונה משלהן. אז אני לא יודע. אני לא יודע שכל רגע בחיים של אישה הוא פחד, כך הן אומרות. שנשים מפחדות ממני כשאני הולך לידן ברחוב או נכנס איתן למעלית. אחרי כל השנים, אחרי כל מה שהייתי, אני פתאום גבר. גבר מפחיד. גבר שנשים מרגישות ממש לא בנוח לידו כי להיות מעמד מדוכא זו חוויה של פחד ואני המדכא. אני לא מבין גדול באנשים וקשה לי לזהות לפעמים את הדקויות והכוונות. אז אני מקבל. כי החוויה של אישה במרחב היא שונה ואני לא מכיר אותה. ויש לי "פריוולגיות" ואני "לא מודע להן" ואני "משתלט על המרחב". פתאום, אחרי כל השנים, אני המדכא. אני רוצה לא להיות המדכא. אני רוצה לא להפחיד אישה במעלית. באמת שאני רוצה.
אבל זה לא משנה כמה אני רוצה. מישהי לא אהבה את הנוכחות שלי. אני חושב. מישהי רצתה להיפטר ממני. ואז כולם שינו את התמונת פרופיל לאות. וגם אני. ואבל לא בגלל שכולם שינו. וגם לא בגלל שאני נפגע של אלימות מיני. אלא בגלל מישהי אחת שהסיפורים שהיא סיפרה לי תקועים אצלי בראש. אז שיניתי. אבל מישהי שם לא היתה מרוצה מהנוכחות שלי. ואז שיניתי את התמונה לאות. וזה כניראה היה לה כבר יותר מידי. אני חושב. כניראה זה מה שקרה.
ואז יום אחד אני מקבל הודעה. "נחסמת". כי מישהי, לא אומרים לי מי, אמרה שעשיתי לה בדיוק מה שעשו לזאת שבגללה שיניתי את התמונה לאות. ומודיעים לי שלא יערך כל בירור בנושא כי "מאמינים למתלוננת". הכאבים בעור מתחילים. הנשימה מתגברת. אמרו לי שלא רוצים לברר אז רק שאלתי: "האם יש דרך שאוכל לדעת במה מדובר?" ועונים לי פשוט שלא.
אני לבד בבית. הכדור שירגיע אותי נמצא למעלה אבל אם אעלה במדרגות, אני מפחד ליפול בגלל המצב. עוברים לי דברים בראש. בימים הראשונים, "מה עשיתי? למי?" ואני מעלה כל חתיכה של זיכרון אחת אחרי השניה וכשאני לא מוצא כלום השאלה הופכת ל"מה עשיתי ולמה אני לא זוכר את זה?" אני, שאף פעם לא היה לי ביטחון עצמי. אני, שלא מבין כלום כי החוויה של אישה במרחב היא כל כך שונה ואני לא מבין אותה בגלל "פריוולגיות". אז לא יכול להיות שזה לא נכון. אז למה אני לא זוכר כלום? בתוך כל הריצות למיון ונסיונות הרגעה מהידידות הנפלאות והפסיכולוגית הנפלאה שלי, אני מנסה ללמוד, לקרוא, עההגדרה הרחבה ביותר של אונס, תקיפה מינית, אונס אפור.אני מנסה בכוח למצוא הגדרה שכוללת משהו שאולי עשיתי ובחיים לא חשבתי שמגיעה לשם ולא, אני לא מוצא שום דבר. לא, זה לא נכון. אני כן מוצא. אני מוצא שעשו לי את הדברים הללו. ועד אז פשוט לא קראתי לזה ככה. ולא הכרתי בזה שנפגעתי. כי אני לא זה שאומר נפגעתי. אני זה שסופג ושותק כי ככה יהיה יותר נוח לכולם. כי אני לא רוצה לעשות עניין.
ואז מתחילות המחשבות. מדברים עלי. מכירים אותי, יודעים מי אני, אנשים בקהילה, ועכשיו, מהר מאוד, ידברו עלי. כמו שתמיד. אבל הפעם הדבר הכי נוראי שיכול להיות. הפעם לא רק יחשהו שאני גבר. הפעם יחשבו שאני דבר הרבה יותר נוראי. אני מפחד. הפסיכולוגית מרגיעה אותי. אומרת שאין לי הוכחה שזה ככה ושזה רק כמה אנשים שמהם קיבלתי את ההודעה. לוקח לי זמן להתחיל לקבל את זה. להרגע. אבל זה לא היה ככה.
ואז אני רואה את זה קורה. מחיקות מרשימת החברים. במן גל כזה. ואז אני מקבל צילום מסך. כן. מדברים עלי. ואומרים בדיוק את זה. לא שאני גבר. שאני דבר הרבה יותר גרוע. מישהי שהכרתי שנים חוסמת אותי מכל מדיה אפשרית. בלי לשאול. בלי לפנות אלי קודם. אחרי כל השנים. אחרי מה שעברנו ביחד. פשוט ככה. צילומי מסך של שיחות. מישהי אומרת שגם היא "חשה מוטרדת ממני". וש"אני יודע במה מדובר" ואפילו ש"כתבתי על זה פוסט ומחקתי אותו". לא. לא כתבתי. באמת לא כתבתי. אבל הפעם אני בטוח. הפעם אני לא מתבלבל. ואז, פתאום, מי שהתחילה את השיחה פתאום אומרת שהיא דיברה גם עם מישהי ש"הטרדתי". ככה, אחרי שיחה שלמה שבה היא לא ידעה לספר מי ומה, פתאום היא "מצאה" מישהי ש"הטרדתי". ועוד פעם זה עובר לי בראש. "מה עשיתי?" ואז "מה עשיתי ולמה אני לא זוכר את זה?" לפני שנים, כשהייתי בן 18, נערה אחת דחתה את החיזור שלי ואני שאלתי למה במקום להניח לה. יכול להיות שזאת היא? יכול להיות שאותה "הטרדתי"? אני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר. אבל זה לא משנה. כי מדברים עלי. וחושבים עלי. ואני רואה מי מוחק אותי מהחברים ולפי זה רואה איך זה מתפשט.
קם בוקר אחר בוקר עם התקף חרדה חזק. פשוט ברגע שפוקח עיניים, חוזר להכרה, זה מכה בי בחוזקה. חז"ל אמרו שהנשמה עוזבת את הגוף כשישנים. אני כל כך רוצה שהיא גם לא תחזור. הכדורים הכתומים העגולים הללו שהייתי לוקח פעם בחצי שנה, עכשיו בולע אותם לפחות פעם ביום. אני לא רוצה לצאת מהבית כי הם שם. אורבים לי. מדברים עלי. מחכים להתנפל. פעם בשבוע אני בא לפסיכולוגית. לפני שאני יוצא מהבית אני לוקח כדור. לא את הכתומים. אחד מיוחד, לבן, חזק, שעושה לי סחרחורת כל הדרך. אחרת אני לא יכול לצאת.
כשהייתי ילד, לאבא היה אקדח. לא אהבתי את האקדח. פעם חיפשתי משהו בארון ובטעות נגעתי באקדח. מיד עזבתי אותו כשהבנתי שזה האקדח. ואז שטפתי ידיים. ושיפשפתי חזק. ועוד פעם. ועוד פעם. לעולם לא אגע בנשק, זה היה הנדר.
ועכשיו אני מפחד לצאת מהבית. כי הם שם. מדברים. אורבים. מוכנים להתנפל. אז אני יוצא. ויש לי ביד משהו. זה לא נשק. זה מיכל קטן שאם מרססים לעיניים התוקף מתעוור לכמה זמן וגם העור שלו שורף. והמיכל הקטן הזה באגרוף שלי. דיזנגוף, עד הכיכר, לא מעבר לזה. זה הקו האדום. לא לסנטר. לא לקינג ג'ורג'. לא לרוטשילד בשום פנים ואופן כי שם הם מסתובבים עם הסיסמאות שלהם. האוכלוסיה היחידה שבקרבה חשתי קצת בנוח. לא שייך. מעולם לא הרגשתי שייך. רק בנוח. עכשיו הם מפחידים אותי. דרום תל אביב בלילה לא מפחידה. אני בטוח שם. כולם שם אריתראים וסודנים. הם לא מדברים עלי. הם לא יתנפלו עלי. הם בסדר. גם בני ברק בטוחה. החסידים עם הבגדים השחורים והזקן. אין להם פייסבוק. הם בסדר. נוח לי איתם. אחרי כל השנים הללו, של מה שאני והייתי, פתאום דווקא אלו האוכלוסיות שלא מפחידות אותי. ופעם אני עובר דרך הפגנה של אנשי ימין קיצוני וכשהם מסביבי עם השלטים והחולצות, פתאום אני מרגיש בטוח. כי הם ההפך מההם שמדברים עלי. ואם יעברו שם ההם שמדברים עלי, אולי יגנו עלי. אז אני לא מספר להם על הדעות שלי. כי אולי הם יגנו עלי. ואני בטוח בין שלטים וחולצות שהם ההפך הגמור ממה שאני חושב.
הולך ברחוב, אגרוף קפוץ עם מיכל קטן שמרססים בעיניים. יש לו מן פקק אדום כזה. מזיזים ימינה והוא פתוח. ואז רק צריך לכוון לעיניים וללחוץ. ימינה פתוח, שמאלה סגור. זה לא כלי נשק, נכון? זה לא האקדח של אבא. בנשק אני לא נוגע.
אבל המיכל הקטן לא הספיק לי. אז השגתי עוד דברים. חלק שמחזיקים חזק ואז מנחיתים מכה על התוקף והיד שלו כואבת ואז אפשר לברוח. חלק מחזיקים ואז כשנותנים אגרוף הוא גורם לנזק. אבל זה לא נשק. נכון? "כלי הגנה טאקטיים". לא נשק. בנשק אני לא נוגע. אחד מהם נפתח ובפנים יש סכין קטן. אבל זה לא לשימוש. זה כי "סמוראי תמיד הולך עם החרב שלו". זה התירוץ שלי. אבל זה לא נשק. "כלי הגנה טאקטיים". בנשק אני לא נוגע. זה הנדר הראשון שלי.
ואז אני מחליט שאולי כדאי לדעת איך לתת אגרוף. כי אני לא יודע איך נותנים אגרוף. רק לקבל אגרוף אני יודע. אבל כשהילד שמרביץ לי נותן אגרוף, אני לא מחזיר. כי אני מפחד שתישבר לו עצם. ואני שומע בדימיון את הרעש של העצם נשברת. כמו ששוברים עיפרון. וזה כואב. ואני לא רוצה כואב. אז אני לא נותן אגרוף. רק מקבל עוד אגרוף מעוד ילד גדול ממני. אבל עכשיו אני צריך לצאת לרחוב. ואומרים עלי דברים. וחושבים שאני משהו נורא. אפילו לא רק גבר. משהו הרבה יותר נורא. אז אני מחליט ללמוד לתת אגרופים. אני מתאמן בבית. אבל בגלל שאף פעם לא נתתי אגרופים ואני לא יודע איך, אני פוצע את עצמי. והשרירים מתוחים וכואבים כמה ימים. ברחוב תמיד יש לי כלי אחד ביד. כי הם אורבים לי. מדברים ואורבים. אם אחד מהם יתנפל, אני לא יודע מה יקרה. אני מקווה שאצליח לעשות מספיק נזק כדי לברוח. אבל אלו לא כלי נשק. "כלי הגנה טאקטיים". בנשק אני לא נוגע.
ואז הם נהיים חדים יותר, הכלים שאני משיג. ויש לי סכין ראשון. ועוד אחד, קשור לקרסול. כשהילד הגדול הרביץ לי לא החזרתי. ועכשיו יש לי סכין קשורה ליד הקרסול.
אבל רציתי חרב. כמו של הסמוראים. אז הזמנתי אחת. ושילמתי מכס. והחזקתי אותה. ושמתי עליה שמן, כמו שצריך. אני לא יכול ללכת איתה ברחוב. אבל יש לי חרב. ברחוב יש לי דברים שאפשר לקחת עלי. הכיסים מלאים בהם. ואחד תמיד ביד. למקרה שהם יתקפו. כי הם אפילו לא חושבים שאני רק גבר אלא משהו הרבה יותר גרוע מזה. הפסיכולוגית אומרת שכל האמצעים הללו להגנה עצמית הם משהו שאפשר לתפוס כגברי, ביטוי גבריות, לראשונה בחיי. אבל אני לא מרגיש ככה. אני מרגיש כמו חתלתול מפוחד שמנסה לשלוף ציפורניים קטנות.
מישהו מתאבד כי עשו עליו "שיימינג" וכל המדינה מדברת על זה. ופונים אל העורך דין שלי, רוצים לראיין אותי. בלי שם. בלי פנים. אז באתי. בלי שם. בלי פנים. ושינו לי את השם לאות, כמו ששיניתי את התמונת פרופיל. אבל לא בגלל שעברתי פגיעה מינית כמה פעמים בחיי. וגם לא בגלל ההיא שעליה חשבתי כששיניתי את התמונה. אלא בגלל שחושבים שאני לא גבר אלא משהו הרבה יותר גרוע.
הם מתעלמים מראיון אחד, גם מראיון שני ושלישי, אפילו שהם יודעים במה מדובר ושזה עליהם. ואז, את הראיון הרביעי הם מעלים לדיון בקבוצה. פשוט כי זה הראיון היחיד שבו לא שמו את החלק בו אני מספר שעברתי פוליגרף שמוכיח שלא. אז דווקא את הראיון הזה הם העלו שם לדיון בקבוצה. מתחילים בהכחשות. ששמרו את זה בסוד ושאני הפצתי את זה. נתלים ככה בכל שבריר של שמועה שהתפתחה. כן, ההיא בשיחה מהצילומי מסך שאמרה ש"פרסמתי פוסט ומחקתי אותו". אבל אני בטוח שלא. הפעם לא יבלבלו אותי. אבל הם כותבים שלא, שהם לא הפיצו כלום ושאני זה שהפצתי. "הוא עשה שיימינג לעצמו". וצוחקים. ושבעקבות זה "התגלו עוד" שפגעתי בהן. כן, בצילומי מסך היא סיפרה איך היא בשיחה עם מישהי ש"הוטרדה על ידי". סיפרה כדי שיאמינו לה קצת יותר. ועוד אחת אמרה ש"חשה מוטרדת ממני". ככה היה בצילומי מסך, אני זוכר. אז עכשיו הם אומרים ש"התגלו עוד". "סדרתי" הם קוראים לי. ועוד מישהי מספרת איך מאמצע שום מקום "הצעתי לה לישון איתי". היא לא מספרת שהיינו מיודדים מזה זמן ושזה ממש לא היה משום מקום. גם לא איך שהיא הגיבה לבבות וברוח הדברים. ועכשיו היא אומרת ש"מאמצע שום מקום". כדי שיאמינו עוד קצת. וגם שהטרדתי אותן באובססיביות ו"דרשתי" ש"יחשפו" את המתלוננת שאוכל "להתעמת איתה". אבל זה לא היה ככה. היתה רק שורה אחת ששלחתי: "האם יש דרך שאוכל לדעת במה מדובר?" רק שורה אחת. לא "דרשתי", לא "להתעמת". אז למה הן אומרות את כל זה? יכול להיות שהן לא מאמינות שהן צודקות? יכול להיות שהן הבינו שצריך לשקר כדי לצאת מזה? ואז אחת מהן כותבת פוסט שלם על איך שההוא מהכתבה הוא אנס סדרתי. מרכזת את כל השמועות כאילו אלו עובדות שהיא חקרה. מספרת סיפורים על הטרדות ותקיפות ומוסיפה מילים כמו "השאיר צלקות" על ה"נפגעות". והכל בהתייחס לכתבה אחת. זאת שבה לא ציינו שעברתי פוליגרף. כי אם היא תדבר על הכתבות האחרות, ידעו שהיא משקרת.
אני מנסה להבין. אני מנסה לא לשנוא. מנסה לראות את הצד השני ומה מניע אותו לעשות לי את כל זה. כי אני לא מבין כלום כי החוויה של אישה במרחב היא שונה וכי יש לי פריוולגיות. אני מספר לפסיכולוגית שלי שאני מנסה להבין ושאני יודע שקשה להיות אישה במרחב הזה ושזה מאוד מפחיד כשגבר עולה לאוטובוס ונכנס למעלית. ואז היא אומרת לי: "אני אישה וזה לא ככה.". ואני חושב איך להסביר לה שהיא טועה ואז עוצר. היא אישה. ואני רציתי להסביר לה את החוויה הנשית. הן קוראות לזה "הסגברה". האמנתי שאני מפחיד. האמנתי שאישה במעלית מפחדת ממני. האמנתי, כי אמרו לי. אחרי כל השנים שחטפתי את המכות ולא החזרתי, שהיה לי תמיד קשה להתקבל לעבודה או להישאר בה או להיות עם אנשים שרוצים בי, אני האמנתי שמפחדים ממני. שיש לי "פריוולגיות". ואני "לא מודע להן". האמנתי. כי מה אני יודע. כי אני לא מבין באנשים.
זה ממשיך. הודעות פרטיות: "אנס", "מטרידן", אנשים שאומרים ש"שמעו". חייבים להאמין למתלוננת. גם כשלא יודים אם יש מתלוננת, חייבים. כי יש לי פריוולגיות. וצריך שאני אבדוק אותן. אז לא משנה אם היתה מתלוננת בכלל. יש רק פריוולגיות. יש רק "יחסי כוחות" ו"דיכוי". ואחרי כל השנים שקיבלתי מכות, שבודדו אותי, שלא קיבלו אותי בשום מקום, אני צריך ל"לבדוק פריוולגיות" כי אני"מדכא". אני מסתכל אחורה וחושב: האמנתי לזה?
לאבא היה אקדח. ולא אהבתי אותו. ורק שנתיים לפני שאבא מת הוא נפטר מהאקדח. כי גם הוא לא אהב אותו. וכשאבא היה בבית חולים, לא הצלחתי להרגיש כלום. ליד המיטה. ואבא נראה כמו שלד. ולא הרגשתי כלום. כלום מבעד לחרדות. מבעד למסך של קולות שמדברים עלי. מדברים ואורבים. ויום אחד, בבית החולים, אני נכנס למעלית ואישה רצה ונכנסת איתי. והיא אומרת לי שהיא כמעט ויתרה על המעלית כי היא מפחדת להיות במעלית לבד. אבל אז אני נכנסתי. אז היא יכולה. כי היא לא מפחדת. כי אני במעלית. אז האישה שאיתי במעלית לא מפחדת. חשבתי שאני מפחיד. חשבתי שאני מדכא אותה. היא לא מפחדת.
אבל אני כן מפחד. והכיסים שלי מלאים. אז אני לא יוצא מבית החולים ביציאה של הולכי הרגל. רק במכונית. כי ביציאה של הולכי רגל צריך לחזור דרך גלאי מתכות והשומרים אומרים לרוקן את הכיסים. והם לא יתנו לי להכניס את כל הדברים שאני צריך נגד האנשים שאורבים לי מעבר לפינה, אורבים ומדברים. ויש לי כבר הרבה כאלו. ואני מחלק אותם, את הכלים הללו שהם לא באמת כלי נשק, רק "כלי הגנה טאקטיים", כי אני לא נוגע בנשק. אני מחלק אותם לידידות שלי. כי אולי גם עליהן מדברים? וגם אמא שלי מקבלת אחד.
בחלומות הם מתנפלים עלי. בחלומות הם חוסמים אותי, צועקים עלי ואז מתנפלים. ואני שולח יד לכיס ומנסה לשלוף לא את הכלים שלי אלא את הנייר. הנייר של הפוליגרף. הנייר שעליו כתוב: "האם אנסת? - לא. נמצא דובר אמת. האם תקפת מינית? - לא. נמצא דובר אמת." זה מה שאני מנסה לשלוף כשהם מתנפלים עלי בחלום. שיראו ואולי יאמינו ואולי יעזבו. אבל הם לא. וההיא שסיפרה על ההצעות שלי לישון ביחד, רודפת אחרי ברחובות. רודפת ואז מתנפלת עלי וצוחקת ואני מנסה לברוח עד שאני מתעורר. היא כתבה פוסט על כמה שהיא לא מצטערת. וכתבו הלוואי שיתאבד. הלוואי שיתאבד כמו ההוא שכל המדינה דיברה עליו בגלל שיימינג. אל תספרו לי על להתאבד. אני מחזיק את החרב ומדמיין את הקצה שלה על הבטן שלי. כמו סמוראי, כמו שאול המלך. כמה זמן אפשר להחזיק? אני מדמיין את החדירה של הלהב אל תוך הבטן. אני מדמיין שאני טייס קמיקאזה שמכוון את המטוס למטה ומתרסק.
אני בתחנת משטרה. מתחנן שיעזרו לי להפסיק את זה. שיתפסו אותם. שיעשו משהו. הידיים שלי מלאות חתכים. כמו של חרב סמוראית אבל בקטן יותר שורות שורות, חתך ליד חתך. ועוד על החזה. ועוד על הרגליים. זה הדם שלי וזכותי עליו. כל כך טיפשי איך כשיש סימנים על העור, פתאום אכפת לאנשי בריאות הנפש. אבל מהדברים הבאמת כואבים לא אכפת להם. לא עושה עליהם רושם. צחקת עלי כשאמרתי "אני לא גבר". כי לא ידענו אז מה זה מגדר ומה זה קווירג'נדר. צחקת עלי ואמרת שאני צריך לשלם על מה שכל גבר בחיים שלך עשה לך. "פריוולגיות". "דיכוי". "מגדר". "יחסי הכוחות". אז תראי עכשיו איך אני מדמם יפה בשורות יותר משאי פעם תצליחי כמה ימים בחודש. תראי את הפריוולגיות שלי צורחות את כל מה שלא צרחתי כשהרבצתם לילד ההוא ונידיתם את האיש המוזר ההוא. סיפרת לי מה האישה במעלית חושבת עלי. והאמנתי לך. אבל עכשיו דיברתי איתה. עכשיו אני יודע מי אני. אני יודע מה עשיתי ומה לא עשיתי. והשנה לא החלפתי את התמונה. השנה לא שמתי אות. השנה האותיות שלי חרוטות לי על העור.
מישהי שאני מכיר שינתה. ביקשה שגם אני אשנה. סיפרה לי במה מדובר: קמפיין תמיכה בנפגעי/ות אלימות מינית. מי שנפגע או מכיר מישהו שנפגע, משנה את התמונה לאות הראשונה בשמו (ככה, כמו בכתבות, כשמטשטשים את הפנים ואומרים רק את האות הראשונה בשם).
שיניתי. חשבתי בעיקר על מישהי אחת שאני מכיר תוך שעשיתי את זה. למרות שיכולתי לחשוב על אחרים שאני מכיר. למרות שיכולתי גם לחשוב על עצמי כי גם אני מהנפגעים, יותר מפעם אחת במהלך חיי. אבל שיניתי וחשבתי בעיקר על מישהי מסויימת. וקצת אחרי זה, פתאום עוד ועוד אנשים התחילו לשנות את תמונת הפרופיל לאות. וזוהיתה האופנה האחרונה.
יומיים אחרי ששיניתי את התמונה, התחילו לדבר ולא הפסיקו.
באותה תקופה, הייתי פעיל בקבוצה פמיניסטית ברשת החברתית. כזאת שכותבים וקוראים ומגיבים. אמרו שם דברים. קראתי. הגבתי. זה זרק לי את המחשבה לכיוונים שלא הייתי מגיע אליהם לבד. אהבתי את זה.
ההתעניינות שלי בפמיניזם ומגדר לא התחילה אז. היא תמיד היתה אצלי כניראה.
כיתה ט'- המורה לאנגלית מבקשת לכתוב חיבור קצר לרגל יום האישה הבינ"ל. כתבתי. על איך שנשים מופלות לרעה כשבעצם הן צריכות להיות מופלות לטובה. על איך שגברים הביאו רק מלחמות ורוע לעולם ונשים צריכות לשלוט. המורה בחרה להקריא את החיבור לפני כל הכיתה. חשתי לא בנוח השפלתי מבט. לא כי התביישתי בדעות שלי. פשוט ככה הייתי תמיד. ילד ביישן, רגיש, שצוחקים עליו, שמרביצים לו כי הוא לא יחזיר. שקט. אף פעם לא מצביע בכיתה או מדבר לפני כולם. לא כדורגל. לא מצליח לעשות מתח בשיעור ספורט. לא מתנהג כפי שהיו מצפים מבן. פעם סטודנטית באה לכיתה עם סקר שבו צריך לסמן מ1-10 כמה אתה חש גבר וכמה אתה חש אישה. נדמה לי שסימנתי גבר: 5 או 4, אישה 7-8. לא ידעתי מה זה מגדר. אף אחד אז לא ידע מה זה קווירג'נדר. אני רק ידעתי שאני לא אוהב את הגבר כפי שהוא נתפס בדימוי המקובל. שאני לא רוצה להיות ככה.
גיל 17, חברה ראשונה. ביחד כי היא רצתה. אומר לה רק דברים טובים שיחזקו אותה. אומרת לי רק דברים רעים ומשפילים. גורמת לי לבכות פעם אחר פעם. "אתה תשלם על מה שכל גבר אי פעם עשה לי". סופג שוב ושוב ויום אחד צורח מבין הדמעות: "אני לא גבר!" היא צוחקת ולא מפסיקה לצחוק. אני חייב לפסיכולוג שלי מאז את הכוח שהיה לי בסופו של דבר לנתק איתה קשר.
גיל 30. אני חוזר מחו"ל אחרי חצי שנה ופוגש מישהי שהתגעגעתי אליה מאוד. היא מספרת לי שהיא לקחה קורס למגדר ושהיא פמיניסטית עכשיו. אני אוהב כל כך לשמוע אותה מדברת על זה. היא אומרת לי דברים שזורקים את המחשבה שלי לכיוונים שלא הייתי מגיע אליהם לבד. ואני אוהב את זה. אני קורא. אני מנסה לשים לב. אני מתחבר עם קבוצות פמיניסטיות.
אומרות שזה מאוד פוגע שגבר אומר שהוא פמיניסט. שרק אישה יכולה להיות פמיניסטית ושגבר הוא רק בן ברית. אז אני לא אומר פמיניסט. אבל הדבר שהכי כואב לי הוא שכינו אותי "גבר". פתאום, אחרי כל השנים, אני גבר.
אני בולע את כל מה שהן אומרות. הן לא כמו הידידה הזאת שלי עם הקורס במגדר. הן הרבה יותר... אינטנסיביות. אני משתדל לקבל. פשוט לקבל. כי החוויה שלי במרחב שונה משלהן. אז אני לא יודע. אני לא יודע שכל רגע בחיים של אישה הוא פחד, כך הן אומרות. שנשים מפחדות ממני כשאני הולך לידן ברחוב או נכנס איתן למעלית. אחרי כל השנים, אחרי כל מה שהייתי, אני פתאום גבר. גבר מפחיד. גבר שנשים מרגישות ממש לא בנוח לידו כי להיות מעמד מדוכא זו חוויה של פחד ואני המדכא. אני לא מבין גדול באנשים וקשה לי לזהות לפעמים את הדקויות והכוונות. אז אני מקבל. כי החוויה של אישה במרחב היא שונה ואני לא מכיר אותה. ויש לי "פריוולגיות" ואני "לא מודע להן" ואני "משתלט על המרחב". פתאום, אחרי כל השנים, אני המדכא. אני רוצה לא להיות המדכא. אני רוצה לא להפחיד אישה במעלית. באמת שאני רוצה.
אבל זה לא משנה כמה אני רוצה. מישהי לא אהבה את הנוכחות שלי. אני חושב. מישהי רצתה להיפטר ממני. ואז כולם שינו את התמונת פרופיל לאות. וגם אני. ואבל לא בגלל שכולם שינו. וגם לא בגלל שאני נפגע של אלימות מיני. אלא בגלל מישהי אחת שהסיפורים שהיא סיפרה לי תקועים אצלי בראש. אז שיניתי. אבל מישהי שם לא היתה מרוצה מהנוכחות שלי. ואז שיניתי את התמונה לאות. וזה כניראה היה לה כבר יותר מידי. אני חושב. כניראה זה מה שקרה.
ואז יום אחד אני מקבל הודעה. "נחסמת". כי מישהי, לא אומרים לי מי, אמרה שעשיתי לה בדיוק מה שעשו לזאת שבגללה שיניתי את התמונה לאות. ומודיעים לי שלא יערך כל בירור בנושא כי "מאמינים למתלוננת". הכאבים בעור מתחילים. הנשימה מתגברת. אמרו לי שלא רוצים לברר אז רק שאלתי: "האם יש דרך שאוכל לדעת במה מדובר?" ועונים לי פשוט שלא.
אני לבד בבית. הכדור שירגיע אותי נמצא למעלה אבל אם אעלה במדרגות, אני מפחד ליפול בגלל המצב. עוברים לי דברים בראש. בימים הראשונים, "מה עשיתי? למי?" ואני מעלה כל חתיכה של זיכרון אחת אחרי השניה וכשאני לא מוצא כלום השאלה הופכת ל"מה עשיתי ולמה אני לא זוכר את זה?" אני, שאף פעם לא היה לי ביטחון עצמי. אני, שלא מבין כלום כי החוויה של אישה במרחב היא כל כך שונה ואני לא מבין אותה בגלל "פריוולגיות". אז לא יכול להיות שזה לא נכון. אז למה אני לא זוכר כלום? בתוך כל הריצות למיון ונסיונות הרגעה מהידידות הנפלאות והפסיכולוגית הנפלאה שלי, אני מנסה ללמוד, לקרוא, עההגדרה הרחבה ביותר של אונס, תקיפה מינית, אונס אפור.אני מנסה בכוח למצוא הגדרה שכוללת משהו שאולי עשיתי ובחיים לא חשבתי שמגיעה לשם ולא, אני לא מוצא שום דבר. לא, זה לא נכון. אני כן מוצא. אני מוצא שעשו לי את הדברים הללו. ועד אז פשוט לא קראתי לזה ככה. ולא הכרתי בזה שנפגעתי. כי אני לא זה שאומר נפגעתי. אני זה שסופג ושותק כי ככה יהיה יותר נוח לכולם. כי אני לא רוצה לעשות עניין.
ואז מתחילות המחשבות. מדברים עלי. מכירים אותי, יודעים מי אני, אנשים בקהילה, ועכשיו, מהר מאוד, ידברו עלי. כמו שתמיד. אבל הפעם הדבר הכי נוראי שיכול להיות. הפעם לא רק יחשהו שאני גבר. הפעם יחשבו שאני דבר הרבה יותר נוראי. אני מפחד. הפסיכולוגית מרגיעה אותי. אומרת שאין לי הוכחה שזה ככה ושזה רק כמה אנשים שמהם קיבלתי את ההודעה. לוקח לי זמן להתחיל לקבל את זה. להרגע. אבל זה לא היה ככה.
ואז אני רואה את זה קורה. מחיקות מרשימת החברים. במן גל כזה. ואז אני מקבל צילום מסך. כן. מדברים עלי. ואומרים בדיוק את זה. לא שאני גבר. שאני דבר הרבה יותר גרוע. מישהי שהכרתי שנים חוסמת אותי מכל מדיה אפשרית. בלי לשאול. בלי לפנות אלי קודם. אחרי כל השנים. אחרי מה שעברנו ביחד. פשוט ככה. צילומי מסך של שיחות. מישהי אומרת שגם היא "חשה מוטרדת ממני". וש"אני יודע במה מדובר" ואפילו ש"כתבתי על זה פוסט ומחקתי אותו". לא. לא כתבתי. באמת לא כתבתי. אבל הפעם אני בטוח. הפעם אני לא מתבלבל. ואז, פתאום, מי שהתחילה את השיחה פתאום אומרת שהיא דיברה גם עם מישהי ש"הטרדתי". ככה, אחרי שיחה שלמה שבה היא לא ידעה לספר מי ומה, פתאום היא "מצאה" מישהי ש"הטרדתי". ועוד פעם זה עובר לי בראש. "מה עשיתי?" ואז "מה עשיתי ולמה אני לא זוכר את זה?" לפני שנים, כשהייתי בן 18, נערה אחת דחתה את החיזור שלי ואני שאלתי למה במקום להניח לה. יכול להיות שזאת היא? יכול להיות שאותה "הטרדתי"? אני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר. אבל זה לא משנה. כי מדברים עלי. וחושבים עלי. ואני רואה מי מוחק אותי מהחברים ולפי זה רואה איך זה מתפשט.
קם בוקר אחר בוקר עם התקף חרדה חזק. פשוט ברגע שפוקח עיניים, חוזר להכרה, זה מכה בי בחוזקה. חז"ל אמרו שהנשמה עוזבת את הגוף כשישנים. אני כל כך רוצה שהיא גם לא תחזור. הכדורים הכתומים העגולים הללו שהייתי לוקח פעם בחצי שנה, עכשיו בולע אותם לפחות פעם ביום. אני לא רוצה לצאת מהבית כי הם שם. אורבים לי. מדברים עלי. מחכים להתנפל. פעם בשבוע אני בא לפסיכולוגית. לפני שאני יוצא מהבית אני לוקח כדור. לא את הכתומים. אחד מיוחד, לבן, חזק, שעושה לי סחרחורת כל הדרך. אחרת אני לא יכול לצאת.
כשהייתי ילד, לאבא היה אקדח. לא אהבתי את האקדח. פעם חיפשתי משהו בארון ובטעות נגעתי באקדח. מיד עזבתי אותו כשהבנתי שזה האקדח. ואז שטפתי ידיים. ושיפשפתי חזק. ועוד פעם. ועוד פעם. לעולם לא אגע בנשק, זה היה הנדר.
ועכשיו אני מפחד לצאת מהבית. כי הם שם. מדברים. אורבים. מוכנים להתנפל. אז אני יוצא. ויש לי ביד משהו. זה לא נשק. זה מיכל קטן שאם מרססים לעיניים התוקף מתעוור לכמה זמן וגם העור שלו שורף. והמיכל הקטן הזה באגרוף שלי. דיזנגוף, עד הכיכר, לא מעבר לזה. זה הקו האדום. לא לסנטר. לא לקינג ג'ורג'. לא לרוטשילד בשום פנים ואופן כי שם הם מסתובבים עם הסיסמאות שלהם. האוכלוסיה היחידה שבקרבה חשתי קצת בנוח. לא שייך. מעולם לא הרגשתי שייך. רק בנוח. עכשיו הם מפחידים אותי. דרום תל אביב בלילה לא מפחידה. אני בטוח שם. כולם שם אריתראים וסודנים. הם לא מדברים עלי. הם לא יתנפלו עלי. הם בסדר. גם בני ברק בטוחה. החסידים עם הבגדים השחורים והזקן. אין להם פייסבוק. הם בסדר. נוח לי איתם. אחרי כל השנים הללו, של מה שאני והייתי, פתאום דווקא אלו האוכלוסיות שלא מפחידות אותי. ופעם אני עובר דרך הפגנה של אנשי ימין קיצוני וכשהם מסביבי עם השלטים והחולצות, פתאום אני מרגיש בטוח. כי הם ההפך מההם שמדברים עלי. ואם יעברו שם ההם שמדברים עלי, אולי יגנו עלי. אז אני לא מספר להם על הדעות שלי. כי אולי הם יגנו עלי. ואני בטוח בין שלטים וחולצות שהם ההפך הגמור ממה שאני חושב.
הולך ברחוב, אגרוף קפוץ עם מיכל קטן שמרססים בעיניים. יש לו מן פקק אדום כזה. מזיזים ימינה והוא פתוח. ואז רק צריך לכוון לעיניים וללחוץ. ימינה פתוח, שמאלה סגור. זה לא כלי נשק, נכון? זה לא האקדח של אבא. בנשק אני לא נוגע.
אבל המיכל הקטן לא הספיק לי. אז השגתי עוד דברים. חלק שמחזיקים חזק ואז מנחיתים מכה על התוקף והיד שלו כואבת ואז אפשר לברוח. חלק מחזיקים ואז כשנותנים אגרוף הוא גורם לנזק. אבל זה לא נשק. נכון? "כלי הגנה טאקטיים". לא נשק. בנשק אני לא נוגע. אחד מהם נפתח ובפנים יש סכין קטן. אבל זה לא לשימוש. זה כי "סמוראי תמיד הולך עם החרב שלו". זה התירוץ שלי. אבל זה לא נשק. "כלי הגנה טאקטיים". בנשק אני לא נוגע. זה הנדר הראשון שלי.
ואז אני מחליט שאולי כדאי לדעת איך לתת אגרוף. כי אני לא יודע איך נותנים אגרוף. רק לקבל אגרוף אני יודע. אבל כשהילד שמרביץ לי נותן אגרוף, אני לא מחזיר. כי אני מפחד שתישבר לו עצם. ואני שומע בדימיון את הרעש של העצם נשברת. כמו ששוברים עיפרון. וזה כואב. ואני לא רוצה כואב. אז אני לא נותן אגרוף. רק מקבל עוד אגרוף מעוד ילד גדול ממני. אבל עכשיו אני צריך לצאת לרחוב. ואומרים עלי דברים. וחושבים שאני משהו נורא. אפילו לא רק גבר. משהו הרבה יותר נורא. אז אני מחליט ללמוד לתת אגרופים. אני מתאמן בבית. אבל בגלל שאף פעם לא נתתי אגרופים ואני לא יודע איך, אני פוצע את עצמי. והשרירים מתוחים וכואבים כמה ימים. ברחוב תמיד יש לי כלי אחד ביד. כי הם אורבים לי. מדברים ואורבים. אם אחד מהם יתנפל, אני לא יודע מה יקרה. אני מקווה שאצליח לעשות מספיק נזק כדי לברוח. אבל אלו לא כלי נשק. "כלי הגנה טאקטיים". בנשק אני לא נוגע.
ואז הם נהיים חדים יותר, הכלים שאני משיג. ויש לי סכין ראשון. ועוד אחד, קשור לקרסול. כשהילד הגדול הרביץ לי לא החזרתי. ועכשיו יש לי סכין קשורה ליד הקרסול.
אבל רציתי חרב. כמו של הסמוראים. אז הזמנתי אחת. ושילמתי מכס. והחזקתי אותה. ושמתי עליה שמן, כמו שצריך. אני לא יכול ללכת איתה ברחוב. אבל יש לי חרב. ברחוב יש לי דברים שאפשר לקחת עלי. הכיסים מלאים בהם. ואחד תמיד ביד. למקרה שהם יתקפו. כי הם אפילו לא חושבים שאני רק גבר אלא משהו הרבה יותר גרוע מזה. הפסיכולוגית אומרת שכל האמצעים הללו להגנה עצמית הם משהו שאפשר לתפוס כגברי, ביטוי גבריות, לראשונה בחיי. אבל אני לא מרגיש ככה. אני מרגיש כמו חתלתול מפוחד שמנסה לשלוף ציפורניים קטנות.
מישהו מתאבד כי עשו עליו "שיימינג" וכל המדינה מדברת על זה. ופונים אל העורך דין שלי, רוצים לראיין אותי. בלי שם. בלי פנים. אז באתי. בלי שם. בלי פנים. ושינו לי את השם לאות, כמו ששיניתי את התמונת פרופיל. אבל לא בגלל שעברתי פגיעה מינית כמה פעמים בחיי. וגם לא בגלל ההיא שעליה חשבתי כששיניתי את התמונה. אלא בגלל שחושבים שאני לא גבר אלא משהו הרבה יותר גרוע.
הם מתעלמים מראיון אחד, גם מראיון שני ושלישי, אפילו שהם יודעים במה מדובר ושזה עליהם. ואז, את הראיון הרביעי הם מעלים לדיון בקבוצה. פשוט כי זה הראיון היחיד שבו לא שמו את החלק בו אני מספר שעברתי פוליגרף שמוכיח שלא. אז דווקא את הראיון הזה הם העלו שם לדיון בקבוצה. מתחילים בהכחשות. ששמרו את זה בסוד ושאני הפצתי את זה. נתלים ככה בכל שבריר של שמועה שהתפתחה. כן, ההיא בשיחה מהצילומי מסך שאמרה ש"פרסמתי פוסט ומחקתי אותו". אבל אני בטוח שלא. הפעם לא יבלבלו אותי. אבל הם כותבים שלא, שהם לא הפיצו כלום ושאני זה שהפצתי. "הוא עשה שיימינג לעצמו". וצוחקים. ושבעקבות זה "התגלו עוד" שפגעתי בהן. כן, בצילומי מסך היא סיפרה איך היא בשיחה עם מישהי ש"הוטרדה על ידי". סיפרה כדי שיאמינו לה קצת יותר. ועוד אחת אמרה ש"חשה מוטרדת ממני". ככה היה בצילומי מסך, אני זוכר. אז עכשיו הם אומרים ש"התגלו עוד". "סדרתי" הם קוראים לי. ועוד מישהי מספרת איך מאמצע שום מקום "הצעתי לה לישון איתי". היא לא מספרת שהיינו מיודדים מזה זמן ושזה ממש לא היה משום מקום. גם לא איך שהיא הגיבה לבבות וברוח הדברים. ועכשיו היא אומרת ש"מאמצע שום מקום". כדי שיאמינו עוד קצת. וגם שהטרדתי אותן באובססיביות ו"דרשתי" ש"יחשפו" את המתלוננת שאוכל "להתעמת איתה". אבל זה לא היה ככה. היתה רק שורה אחת ששלחתי: "האם יש דרך שאוכל לדעת במה מדובר?" רק שורה אחת. לא "דרשתי", לא "להתעמת". אז למה הן אומרות את כל זה? יכול להיות שהן לא מאמינות שהן צודקות? יכול להיות שהן הבינו שצריך לשקר כדי לצאת מזה? ואז אחת מהן כותבת פוסט שלם על איך שההוא מהכתבה הוא אנס סדרתי. מרכזת את כל השמועות כאילו אלו עובדות שהיא חקרה. מספרת סיפורים על הטרדות ותקיפות ומוסיפה מילים כמו "השאיר צלקות" על ה"נפגעות". והכל בהתייחס לכתבה אחת. זאת שבה לא ציינו שעברתי פוליגרף. כי אם היא תדבר על הכתבות האחרות, ידעו שהיא משקרת.
אני מנסה להבין. אני מנסה לא לשנוא. מנסה לראות את הצד השני ומה מניע אותו לעשות לי את כל זה. כי אני לא מבין כלום כי החוויה של אישה במרחב היא שונה וכי יש לי פריוולגיות. אני מספר לפסיכולוגית שלי שאני מנסה להבין ושאני יודע שקשה להיות אישה במרחב הזה ושזה מאוד מפחיד כשגבר עולה לאוטובוס ונכנס למעלית. ואז היא אומרת לי: "אני אישה וזה לא ככה.". ואני חושב איך להסביר לה שהיא טועה ואז עוצר. היא אישה. ואני רציתי להסביר לה את החוויה הנשית. הן קוראות לזה "הסגברה". האמנתי שאני מפחיד. האמנתי שאישה במעלית מפחדת ממני. האמנתי, כי אמרו לי. אחרי כל השנים שחטפתי את המכות ולא החזרתי, שהיה לי תמיד קשה להתקבל לעבודה או להישאר בה או להיות עם אנשים שרוצים בי, אני האמנתי שמפחדים ממני. שיש לי "פריוולגיות". ואני "לא מודע להן". האמנתי. כי מה אני יודע. כי אני לא מבין באנשים.
זה ממשיך. הודעות פרטיות: "אנס", "מטרידן", אנשים שאומרים ש"שמעו". חייבים להאמין למתלוננת. גם כשלא יודים אם יש מתלוננת, חייבים. כי יש לי פריוולגיות. וצריך שאני אבדוק אותן. אז לא משנה אם היתה מתלוננת בכלל. יש רק פריוולגיות. יש רק "יחסי כוחות" ו"דיכוי". ואחרי כל השנים שקיבלתי מכות, שבודדו אותי, שלא קיבלו אותי בשום מקום, אני צריך ל"לבדוק פריוולגיות" כי אני"מדכא". אני מסתכל אחורה וחושב: האמנתי לזה?
לאבא היה אקדח. ולא אהבתי אותו. ורק שנתיים לפני שאבא מת הוא נפטר מהאקדח. כי גם הוא לא אהב אותו. וכשאבא היה בבית חולים, לא הצלחתי להרגיש כלום. ליד המיטה. ואבא נראה כמו שלד. ולא הרגשתי כלום. כלום מבעד לחרדות. מבעד למסך של קולות שמדברים עלי. מדברים ואורבים. ויום אחד, בבית החולים, אני נכנס למעלית ואישה רצה ונכנסת איתי. והיא אומרת לי שהיא כמעט ויתרה על המעלית כי היא מפחדת להיות במעלית לבד. אבל אז אני נכנסתי. אז היא יכולה. כי היא לא מפחדת. כי אני במעלית. אז האישה שאיתי במעלית לא מפחדת. חשבתי שאני מפחיד. חשבתי שאני מדכא אותה. היא לא מפחדת.
אבל אני כן מפחד. והכיסים שלי מלאים. אז אני לא יוצא מבית החולים ביציאה של הולכי הרגל. רק במכונית. כי ביציאה של הולכי רגל צריך לחזור דרך גלאי מתכות והשומרים אומרים לרוקן את הכיסים. והם לא יתנו לי להכניס את כל הדברים שאני צריך נגד האנשים שאורבים לי מעבר לפינה, אורבים ומדברים. ויש לי כבר הרבה כאלו. ואני מחלק אותם, את הכלים הללו שהם לא באמת כלי נשק, רק "כלי הגנה טאקטיים", כי אני לא נוגע בנשק. אני מחלק אותם לידידות שלי. כי אולי גם עליהן מדברים? וגם אמא שלי מקבלת אחד.
בחלומות הם מתנפלים עלי. בחלומות הם חוסמים אותי, צועקים עלי ואז מתנפלים. ואני שולח יד לכיס ומנסה לשלוף לא את הכלים שלי אלא את הנייר. הנייר של הפוליגרף. הנייר שעליו כתוב: "האם אנסת? - לא. נמצא דובר אמת. האם תקפת מינית? - לא. נמצא דובר אמת." זה מה שאני מנסה לשלוף כשהם מתנפלים עלי בחלום. שיראו ואולי יאמינו ואולי יעזבו. אבל הם לא. וההיא שסיפרה על ההצעות שלי לישון ביחד, רודפת אחרי ברחובות. רודפת ואז מתנפלת עלי וצוחקת ואני מנסה לברוח עד שאני מתעורר. היא כתבה פוסט על כמה שהיא לא מצטערת. וכתבו הלוואי שיתאבד. הלוואי שיתאבד כמו ההוא שכל המדינה דיברה עליו בגלל שיימינג. אל תספרו לי על להתאבד. אני מחזיק את החרב ומדמיין את הקצה שלה על הבטן שלי. כמו סמוראי, כמו שאול המלך. כמה זמן אפשר להחזיק? אני מדמיין את החדירה של הלהב אל תוך הבטן. אני מדמיין שאני טייס קמיקאזה שמכוון את המטוס למטה ומתרסק.
אני בתחנת משטרה. מתחנן שיעזרו לי להפסיק את זה. שיתפסו אותם. שיעשו משהו. הידיים שלי מלאות חתכים. כמו של חרב סמוראית אבל בקטן יותר שורות שורות, חתך ליד חתך. ועוד על החזה. ועוד על הרגליים. זה הדם שלי וזכותי עליו. כל כך טיפשי איך כשיש סימנים על העור, פתאום אכפת לאנשי בריאות הנפש. אבל מהדברים הבאמת כואבים לא אכפת להם. לא עושה עליהם רושם. צחקת עלי כשאמרתי "אני לא גבר". כי לא ידענו אז מה זה מגדר ומה זה קווירג'נדר. צחקת עלי ואמרת שאני צריך לשלם על מה שכל גבר בחיים שלך עשה לך. "פריוולגיות". "דיכוי". "מגדר". "יחסי הכוחות". אז תראי עכשיו איך אני מדמם יפה בשורות יותר משאי פעם תצליחי כמה ימים בחודש. תראי את הפריוולגיות שלי צורחות את כל מה שלא צרחתי כשהרבצתם לילד ההוא ונידיתם את האיש המוזר ההוא. סיפרת לי מה האישה במעלית חושבת עלי. והאמנתי לך. אבל עכשיו דיברתי איתה. עכשיו אני יודע מי אני. אני יודע מה עשיתי ומה לא עשיתי. והשנה לא החלפתי את התמונה. השנה לא שמתי אות. השנה האותיות שלי חרוטות לי על העור.
Monday, September 21, 2015
סליחה
סליחה מעצמי.
סליחה על כל השנים שלא עמדתי על שלי, שנתתי לאחרים לדרוך עלי כי צריך להיות מנומס ונחמד. סליחה שלא הגנתי על עצמי כל פעם שהפנו אלי אצבע מאשימה על דברים שלא עשיתי. סליחה שהאשמתי את עצמי. שפחדתי מאחרים שעשו לי רע בזמן שזה הם שהיו צריכים לפחד ממני.
סליחה מעצמי בגילאים 6, 14, 17, 20, 23, 28, 30, 33, 35-6 - כל אחד מכם יודע על מה. סליחה על השנים המבוזבזות ועל הדברים שיכולתי לבנות ועל ההזדמנויות שיכלו להיות לי אם רק הייתי לומד להגן על עצמי. אם רק הייתי לומד להילחם בחזרה.
אני מבטיח לכם שמעכשיו זה לא יהיה ככה.
חטאתי לפניך, רחם עלי אדון הסליחות.
זו כפרתי.
גמר חתימה טובה לי ולכולם.
סליחה על כל השנים שלא עמדתי על שלי, שנתתי לאחרים לדרוך עלי כי צריך להיות מנומס ונחמד. סליחה שלא הגנתי על עצמי כל פעם שהפנו אלי אצבע מאשימה על דברים שלא עשיתי. סליחה שהאשמתי את עצמי. שפחדתי מאחרים שעשו לי רע בזמן שזה הם שהיו צריכים לפחד ממני.
סליחה מעצמי בגילאים 6, 14, 17, 20, 23, 28, 30, 33, 35-6 - כל אחד מכם יודע על מה. סליחה על השנים המבוזבזות ועל הדברים שיכולתי לבנות ועל ההזדמנויות שיכלו להיות לי אם רק הייתי לומד להגן על עצמי. אם רק הייתי לומד להילחם בחזרה.
אני מבטיח לכם שמעכשיו זה לא יהיה ככה.
חטאתי לפניך, רחם עלי אדון הסליחות.
זו כפרתי.
גמר חתימה טובה לי ולכולם.
Friday, September 11, 2015
טריגר סמוי
התקף חרדה עם טריגר סמוי.
איזה כיף.
הייתי בסדר. הייתי רגוע. נשמתי, נשפתי, ראיתי הצגה מצחיקה. אבל התת מודע שלי לא הסכים איתי והחליט ללחוץ על משהו.
אין לי מושג מה הטריגר שאוכל לשים לב אליו, אז אני פשוט אשים לב לתחושות הגופניות:
נשימה כבדה
לב הולך להתפוצץ
רעד
עכשיו, הקצוות של הציפורניים, וזה מעניין, אני לא יודע אם זה תחושה של מאוד מאוד חם או מאוד מאוד קר. זה כמו נימלול אבל זה לא.
רגליים רועדות, רק לשבת
לא יכול לשהוע רעשים כרגע.
וזהו בעצם.
Tuesday, September 8, 2015
מחטים
אני אוהב את הדקירות דקירות הללו על הבשר שלי. הכאב מסיח את הדעת מהמחשבות ועולה עליהן ברעש. בשלב מסויים יש רק כאב ואין מחשבות.
אבל אחרי כמה זמן, הגוף מתרגל לכאב ואז הוא שקט יותר והמחשבות מתגברות על הכאב. אפשר שוב לשמוע אותם. שוב לשמוע והדקירות דקירות הופכות נטולות כאב. הכאב כאילו התאבן. שם אבל לא צועק.
המחשבות והכאב מתחרים מי יותר חזק. אני אוהב את הדם שלי. הוא כמו פרס. אני לעולם לא זורק אותו. תמיד אוסף ושומר.
Monday, August 31, 2015
זרם תודעה
אני מרגיש את זה עולה בגרון. הלילה הצללים רוקדים במעגל סביב הנשמה.
לצללים הללו יש פנים. הפנים מפחידות אותי. אבל ככל שאני עוצם עיניים חזק יותר, כך אני רואה אותן יותר חד.
כל הסתירות שבעולם מתגלמות בדם ובעצמות שלי ולא מפסיקות לנגן עלי כמו על עוגב גדול וחלול שמהדהד בקול אילם וחזק.
הם צועקים לי רצח. במבטים שלהם. אני מנסה לדקור בחזרה את העיניים שדוקרות אותי. זאת מלחמה.
נושם עמוק, שותה משהו קר, מכבה את החיישנים שקולטים את העולם ופשוט חי ונושם כלפי חוץ. אף אחד לא ידע שאני שדה קרב שרוף ומדמם.
נושם דרך שקית כדי שזה יעבור. סחרחורת. לא לוקח סמים. רק מה שהרופא. גם לא אלכוהול. יש לי את הדרכים שלי לכבות את העולם.
בדמיוני אני מעביר חרב יפנית מבריקה דרך הבטן ומחטט בפנים כדי למצוא את השדים. תמות נפשי עם פלישתים. מטוס צולל לעבר נושאת מטוסים של האוייב.
אני הקורבן והאש והסכין.
אני קרוע לשלושה. הדם שלי על המזבח, מכפר על חטאיהם של רוצחיי.
Sunday, August 30, 2015
טריגר סמוי
מאיפה הם באים, התקפי חרדה עם טריגר סמוי. אולי חשבתי על משהו בלי לשים לב. אולי ראיתי משהו בזווית של העין.
עם חברים או באמצע הנהיגה, עם כדור או לנשום, לנשוף ולספור.
Saturday, August 22, 2015
חזק
מרגיש את זה כמו שריר. מתמתח, ניזוק, עייף ואז נבנה מחדש יותר חזק. מתגבש סביבי כמו שיריון יפני מהודר.
אני רוצה להישאר רך מתחת.
אני רוצה את היכולת להיות לוחם כשצריך ובשאר הזמן נחמד ועדין כמו שתמיד התאמצתי להיות כנגד כל הסיכויים. כמו חרב סמוראית סביב המותניים. יפה ואצילית כמו ברבור. הבוהן שולפת אותה סנטימטר מהנדן כל פעם שיש סכנה בסביבה. רק חריץ, ליתר ביטחון.
Monday, August 10, 2015
Attack of the 50 ft. Women (1993)
זה סרט על מישהי שהיתה חלשה וקטנה כל החיים ובעטו בה בגלל זה ופתאום היא הופכת לענקית.
Tuesday, August 4, 2015
Saturday, August 1, 2015
עצרת
כואב לי שלא יכולתי להיות שם. כי רציתי. כי צריך לצעוק את הצעקה הזאת. אבל המחשבה שבין האנשים שצועקים שם סיסמאות נגד אלימות ובעד קבלת השונה יש גם כל כך הרבה שישכחו את המסר כל כך מהר כשזה נוגע אלי. אני זר ומאויים בקרב האוכלוסיה שאמורה להיות האוכלוסיה שלי.
אין לי אוכלוסיה.
אני לא אוכלוסיה.
אני זה אני.
רוטינת בוקר
- מקלחת, גילוח, קרם גוף, בושם, שיער, בגדים.
- תליון וישנו וחרוזי תפילה + מנטרה.
- טבעות. חובה: טבעת פיס של סבתא על קמיצה שמאל, טבעת אמטיסט על אמה ימין. כל השאר, רשות מתוך המבחר לפי ההרגשה באותו היום.
- להשקות את העציץ.
- פותח את המזבח, השתחוות + מנטרה.
- מנחה (קטורת) + מנטרה.
- שב ישר, עצום עיניים, נשימה עמוקה. מדיטציה:
1) כל האנשים שאני אוהב ומתפלל לשלומם (רשימה ליד המזבח), מנטרה לכל אחד + לדמיין אותם שמחים ומאושרים.
2) מספר אנשים שפגעו בי, מאיימים עלי: לדמיין אותם פגיעים וכואבים, להבין מה קורה להם בראש וכמה לא טוב להם, להתפלל לשלומם + מנטרה (אפשר יותר ממנטרה אחת לכל אחד כי זה קשה).
3) תפילה: "אם פגעתי במישה,ו אני מבקש סליחה; אם מישהו פגע בי, אני סולח לו; אם מישהו פגע בי ועדיין אינני מוכן לסלוח לו, אני סולח לעצמי על כך; על כל רע שעשיתי לעצמי בשוגג ובחוסר מודעות, אני סולח לעצמי; (סנסקריט:) מי יתן וכל היצורים בכל העולמות יהיו מאושרים x3 "
- פעמון. סגור מזבח.
- לשים אוכל לציפורים בכלי שעל החלון.
Friday, July 31, 2015
Thursday, July 30, 2015
דקירה במצעד בירושלים
החדשות הטובות הן שאני יודע מה היה הטריגר הפעם.
כל האנשים שאני מכיר שהיו שם הודיעו שהם בסדר. ועדיין:
תקיפה ברחוב
מצעד
סכין
סכין
סכין
יום הולדת שמח לי.
Wednesday, July 29, 2015
תרגיל מדיטציה
עצום עיניים. הבא את עצמך למצב של רגיעה. העלה בדימיונך אדם שהיחסים שלך איתו בעייתיים. אדם שאתה איתו בריב. עימות. אדם שפגע בך קשות. נשום עמוק. הישאר רגוע.
ראה את הבן אדם הזה כיצור חי ונושם עם רגשות ורצונות, בדיוק כמוך. יצור חי שכואב לו. שקשה לו. שעושה טעויות לפעמים. שמצטער עליהן או שעדיין לא מוכן להצטער. בדיוק כמוך. לא משנה כמה גרוע מה שהוא עשה לך. יצור עם רגשות, כאבים וחולשות. בדיוק כמוך.
אחל לו כל טוב. באמת. מתוך כוונה. הצטער על כמה שכואב לו.
תפילה:
אם פגעתי במישהו, אני מצטער על כך.
אם מישהו פגע בי, אני סולח לו.
אם מישהו פגע בי ואינני מוכן עדיין לסלוח, אני סולח לעצמי על כך.
על כל עוול שעשיתי לעצמי, אני סולח לעצמי.
Saturday, July 25, 2015
תובנה
אני לא רוצה שיהיה להם רע. אני רק רוצה שהם יבינו שהם טועים. אני אפילו חושב שיהיה להם טוב אם הם יבינו את זה.
Thursday, July 23, 2015
Tuesday, July 21, 2015
חובה
"בהתחשב בחובתך כלוחם, אל נא תהסס כך. אין דבר מבורך יותר עבור לוחם מאשר מלחמה על הצדק. רק ברי המזל מבין הלוחמים, הו ארג'ונה, זוכים בהזדמנות שתיפול לידם מלחמה אשר היא כצוהר פתוח אליי עדן. מלחמה אשר בה לוחמים על השבת המוסר על כנו נחשבת מלחמה צודקת, ולא אחת בה לוחמים על שליטה.
אילולא תילחם במלחמת צדק זו הרי שתיכשל בחובתך, תאבד את מעמדך ותבצע חטא. לעד ידברו האנשים על חרפתך. עבור איש כבוד, מרה החרפה ממוות."
http://www.gita4free.com/Book/hebrew-abbreviated.pdf
Sunday, July 19, 2015
Tuesday, July 14, 2015
באמצע החיים
אם יש שגיאות הקלדה זה כי היד רועדת.
באמצע החיים, המעט שיש לי מהם. באמצע החנות כשקונה מצרכים לבית. בין המעברים והחיוכים אל העובדים הנפלאים שתמיד נכונים לעזור לי, הראש במקום אחר. מעמיס מצרך אחר מצרך כלפי חוץ ובראש אני באמצע מלחמה. נלחם ברוצחים שלי ומגיב להם כמו חתול שורט בידיים של זר. מצרך אחד שמופיע ברשימה חסר על המדף. אני נסער, כלפי חוץ כי הוא חסר, כלפי פנים כי הם לא שומעים ולא אכפת להם. ידיים בלתי נראות מרימות ומטלטלות אותי ואני שורט לכל הכיוונים ומיטלטל לפה ולשם. אני רוצה לרדת. רגע אחרי המקרר של המוצרי חלב אני מרגיש את התקף החרדה שכבר התבשל טוב טוב. כשאני עומד בקופה אני כבר מתפלל שהרגליים לא יקרסו. הדבר הזה שקורה בנשימה זה הדבר שאני הכי שונא. והרעידות הללו. זה כבר לא מה שבפנים. זה כבר לא המחשבות. עכשיו זה הגוף. היא מעבירה את המצרכים אחד אחד ובסוף מציעה לי לעשות את הכרטיס המיוחד שלהם. אני מסרב בהתנצלות והיא מנשיכה להציע כי היא חברותית ונחמדה ואני כלפיה כי ככה אנחנו תמיד אבל אני רק רוצה שהיא תפסיק. אני לא מפסיק. לחייך. אני לוקח את העגלה ומאחל לה יום טוב, בחינוך ורגע לפני שאני מסתלק היא מזכירה לי ששכחתי לשלם. אני מוציא את הארנק ומתנצל שלוש או ארבע פעמים. החתימה שלי על חיוב האשראי היא הדבר הכי אלים שאני יכול להוציא. השמש מפריעה לי בזמן שאני מעביר את המצרכים לתא המטען. עובר שוב במעבר הצר שבין העולם והאנשים המטושטשים ומחזיר את העגלה למקום. מוציא את הקופסה הקטנה שמחוברת לצרור המפתחות שלי, מוציא את הכדור ובולע. עוד שניה אני בבית ונוכל לכתוב את כל זה. ככה, באמצע החיים. בין כל הפעולות הכל כך יומיומיות הללו, המעטות שנשארו לי. ואני מרוצה כל כך מעצמי. כי לא הפסקתי לחייך לכולם.
Monday, July 6, 2015
שיחה עם גג
הסתכלתי מהחלון, ראיתי גג.
שש קומות. מספיק גבוה, בשיפוצים כלשהם ואפשר לראות את הגישה ממדרגות החירום, פתוחה לכל.
כיוונתי אליו את וישנו שתלוי על הצוואר שלי: "תכיר גג, זה האלוהים שלי. הוא יותר חזק ממך ואני לא הולך לקפוץ."
בזאת הסתיימה השיחה עם גג.
Saturday, June 20, 2015
אבא חולה
אבא חולה ואני לא חושב על זה.
לא מזמן היתה החמרה במצב שלו. הוא היה מאושפז ואני הייתי איתו כל יום, בוקר עד ערב, משך קרוב לחודשיים. עוזר לו, מגיש לו, מפנה לו, ורק מחכה לרגע שאוכל להיות לבד עם המחשבות שלי.
אבא היה בסכנת חיים ממשית. ולא היו לי רגשות לגבי זה. כי אני מוצף במחשבות ורגשות משלי. כי אני שומע בראש את הקולות של האנשים שמדברים עלי. ברגע שהייתי צריך לחנות מחוץ לחניה של בית החולים, הדבר שהכי הטריד אותי היה איך לעבור את הבדיקות הביטחוניות בלי שיעברו על מה שיש לי בכיסים כי אלו כלים להגנה עצמית שנחוצים לי.
אבא קיבל עירויים ומורפיום. אני בלעתי את הכדורים שלי. היו רגעים שקרסתי ועברתי לניתוק מוחלט. ואבא, שחולה, התחשב והתקשר לאמא שתחליף אותי.
אבא היה בסכנת חיים ולא היו לי רגשות לגבי זה. בצורה הכי מכנית וקרה שיש, הרצתי חיפושים במכשיר הנייד שלי לגבי מה עושים ולמי פונים לגבי מודעות אבל וסידורים. עברתי על איך אומרים קדיש, כי אני בן בכור. אפילו מה לכתוב על המצבה חשבתי. הכל בצורה מכנית, בלי שום רגש. אבא שלי היה בכאבים וסכנת חיים, והרגשות שלי היו במקום אחר. אבא עמד למות ואני הייתי עסוק ברצח שעברתי.
אבא בבית ואני מטפל בו. לוקח אותו לטיפולים, מוזג לו משקה חלבון והכל. עדיין בלי שום רגש. עדיין עסוק. לפסיכולוגית אמרתי שזה מטריד אותי. שאני רוצה להרגיש ולא יכול. אנשים מסביבי רואים שאני לא בסדר וברור להם, זה בגלל אבא שלו. הם לא יודעים שזה בגלל הרצח שלי.
Thursday, June 11, 2015
אני מפחד
אני מפחד.
כי אני לא יודע למה הם מסוגלים.
כי כל פעם הם אומרים עוד משהו ועוד משהו וזה לא עוצר. כי הם רוצים אותי מת. כי הפסיכולוגית גם אמרה בהתחלה שלא מדברים עלי ואז גיליתי שכן. ועכשיו היא גם אומרת שכל התחזיות שלי על תקיפה ברחוב לא יתגשמו. כי הם בכל פינה בתל אביב. כי הכיסים שלי מלאים בכלים להגנה עצמית שאף פעם לא השתמשתי בהם ואין לי מושג אם זה יעבוד כי אף פעם לא היכתי מישהו ואני לא יודע איך עושים את זה. כי המשוואה הופרה אחרי שכל החיים התנהגתי בצורה מסויימת ופתאום מספרים עלי שהתנהגתי אחרת לחלוטין ואם זה קורה אז אין לי מושג מה יכול לקרות ומה לא יכול לקרות.
כלי הגנה עצמית באגרוף של היד. אחד ששובר עצם או שסתם שורף בעיניים. כל מה שלא רציתי להיות במשך כל החיים.
Sunday, June 7, 2015
תמנון
השמות של הפוגעים שלי כל הזמן עולים בפיד. ממש הרגשה שהם שם מולי והולכים לשלוח יד ולרצוח אותי. ואנשים מדברים איתם, אנשים שאני מכיר, נחמדים אליהם וחברים שלהם. זה כמו תמנון עם אלף זרועות שנוגע בכל נקודה בחיים שלי.
סכומים
זה היכה בי פתאום.
מאה אלף.
מאתיים אלף.
שלוש מאות אלף.
פתאום הסכומים הללו חסרי משמעות. פתאום זה לא משנה כששמות של מפלצות עולים כל הזמן בנוטפקציות והעיניים שלהם חופשיות ברחוב.
זה מכה בי כמו מציאות. שום סכום לא ישנה את העובדה שהעיניים שלהם ישארו עוד שנים אחרי שכל הכסף הזה ילך על טיפולים, תרופות ותכשיטי כסף שיעשו לי טוב לכמה רגעים.
פתאום אי אפשר לעצום נכון את העיניים. פתאום אי אפשר למצוא שקט.
אני רוצה לצרוח שהם כולם ישמעו. אני רוצה לבזבז את כל האוויר שנשאר לי לכל החיים, רק שהקול שלי ישמע.
הם כל אחד בענייניו ולמי אכפת מהאמת.
Thursday, June 4, 2015
טיוטה לכתב תביעה
אז יש לי ביד את הטיוטה הראשונה לכתב תביעה.
התגובה לא אחרה לבוא: נשימות, דופק כל כך חזק שכמעט שומעים אותו, הידיים רעדו, בקיצור זה היה התקף חרדה, כרגיל. ועם זאת, עברה שם הרגשה טובה. כי את המכה הזאת אני מנחית אחרי שנים ועל מאות של אנשים.
אני מנחית אותה על כל מי שהנחית עלי את כל המכות במהלך השנים הללו כי ידע שזה קל ואפשרי ואני, הילד הרגיש והמוזר ההוא שלא יודע להתנהג, ממילא לא יכה בחזרה. אני מנחית את המכה הזאת על כל הכיתה שחשבה שזה מצחיק להביא אותי לכדי בכי כל פעם מחדש. על הילד ההוא שחבט בי במקל שוב ושוב על הגב בזמן שכל הכיתה מסתכלת במעגל.
אני מנחית אותה על כל הסטודנטים שגרמו לי להבין שזה לא נגמר אחרי התיכון ושזה מה שאני אהיה כל החיים. גרמו לי להבין את זה במבטים ובשתיקה ובנידוי שקיבלתי בתגובה להתנהגות הכי נחמדה ומנומסת שיש.
אני מנחית אותה על כל אלו במקומות העבודה שבודדו אותי בהדרגה, מצאו תירוצים להאשים אותי בטעויות של אחרים ולהפיל עלי הכל. על כך שכל הדיבורים הללו מאחורי הגב הובילו תמיד לכך שיפטרו אותי בתואנה של "שינויים", "קיצוצים" אלו ואחרים שאחריהם תמיד גיליתי שהמחליף שלי רואיין עוד כשהייתי שם. שלימדו אותי שזה לא משנה שאני מגיע ב9 ומתחיל מיד לעבוד בזמן שכולם מגיעים ב10 וניגשים לשולחן רק ב11, עדיין זה לא יספיק כשזה אחד כמוני. שהביאו לכך שהעבודה היחידה שאני יכול לעשות היא לבד מהבית.
אני מנחית אותה על כל ביריון שויתרתי לו אי פעם. על כל אלו שמתיימרים לצעוק ססמאות למען "האחר והשונה" אבל רק כשזה "אחר ושונה" אופנתי. שכל האג'נדה שלהם היא זיוף אחד גדול. על כל הקהילות שמתיימרות לקבל חריגים כשבפועל מנדות אותם ומדברות מאחורי הגב כמו כולם.
תודה לכולכם שאחרי שלושים וחמש שנים גרמתם לי לגדל שיניים. אני יורד עליכם כמו טייס קמיקאזה, להתראות בקרוב.
Subscribe to:
Comments (Atom)